יום חמישי, 1 ביולי 2010

ראיה צילומית: תכונה מולדת או נרכשת?

עניין המטריד צלמים מתחילים רבים הוא הפער בין מה שאנחנו רואים בעין בעת החשיפה לבין התוצאות שמשתקפות בתמונות. מי מאיתנו לא עמד נפעם מול נוף מלא הוד שאפילו שבריר ממנו לא עבר אל התמונות. הסיבה לכך נעוצה בכמה מגבלות מהן סובלת המצלמה, אותן אפרט כאן:

התצלום הוא דו מימדי בעוד הראיה שלנו תלת מימדית. על מנת להעביר את תחושת העומק אל התמונות יש להשתמש בכלים שיגבירו את הפרספקטיבה. כלי שימושי אחד כזה הוא קו אלכסוני רצוף שממשיך מקדמת הסצנה אל תוך העומק שלה (דרך או שביל, למשל, יספקו קו כזה בצילומי נוף). כלי אחר שניתן להשתמש בו הוא הבדלי הבהירות והרוויה בין אלמנטים דומים הנמצאים במרחקים שונים מן המצלמה. עדשות ארוכות מוקד שנוטות לדחוס את מימד העומק ידגישו את ההבדלים האלה. הפרספקטיבה היא עניין מורכב שמצדיק דיון מיוחד ולכן לא אמשיך לעסוק בה כאן. נרכש.
תפיסת הצבעים והטווח הטונאלי (טווח הבהירות) של העין רחבה יותר מזו של חיישן המצלמה. על מנת להעביר אל המתבונן את מלוא הדקויות של הצבע והטונים יש לבצע בפלט המצלמה אי אלה תיקונים והתאמות. באופן פרדוקסלי, אמולסיות פילם מצטיינות בקליטת האינפורמציה הזאת יותר מאשר סיליקון. 150 שנות אבולוציה עשו את שלהן. נרכש.
אופן הראיה שלנו שונה מאופן ה"ראיה" של העדשה. אנחנו בוחנים את העולם שמסביבנו באמצעות סריקה והתמקדות. המוח האנושי מתורגל בחיפוש מתמיד אחר מוקדי עניין ויזואליים. עדשת המצלמה אובייקטיבית. אחת הדרכים להתמודד עם הבדל זה היא התמקדות סלקטיבית בפרטים באמצעות עדשה ארוכת מוקד. דרך אחרת, מתוחכמת יותר, היא ניווט עין המתבונן אל מוקדי העניין באמצעות קווים מוליכים ושימוש באור, בצבעים ובמוקדי עניין טבעיים (כמו עיניים, כפות ידיים וכתב). נרכש.
והעיקר: הצילום מכיל מידע ויזואלי בלבד בעוד החוויה והזיכרון רב חושיים. זאת כמובן מגבלה שבלתי אפשרי לעקוף, אבל אפשר להשתמש בה על מנת להדגיש היבטים מסויימים של המציאות. אין כאן "כללים". האסוציאציות שלי עשויות להיות שונות לגמיר מהאסוציאציות שלכם. למשל, כדי להעביר תחושה של חום אני מעדיף שנושא התמונה לא יהיה חד לגמרי. אמצעי נוסף להעברת התחושה המעיקה יהיה הפחתה של הרוויה או הוספת גוון צהבהב לתמונה מונוכרומטית. העברת תחושות ורגשות בלתי נראים אל המתבונן היא תמצית המושג המכונה "ראיה צילומית". זאת תכונה שהצלם יכול לחדד מעט ע"י לימוד טכניקות ואימון, אבל במהותה היא עניין מולד. לצלמים מסויימים "יש את זה". לאחרים אין. מולד.

6 תגובות:

  1. אני מרגישה, באופן אישי שהמולד עולה על הנרכש. עין צילומית או תפיסת רגעים אסטתיים, כל אלו מרגישים לי כבאים מעצמם, מה שנקרא: כשרון. הכלים לפיתוח הכשרון, העצמת התכונות המולדות הם הנרכשים.

    אני יכולה לספר על עצמי אנקדוטה אישית לחלוטין וסובייקטיבית. מאז ומתמיד הייתה לי בראש חלוקת פריים לכמה חלקים. לא היה לזה שם, או כותרת, פשוט עניין של אינסטינקט צילומי, ויזואלי. לפני כמה שנים גיליתי דרך חבר שהשתתף בקורס צילום שקיים חוק בסיסי שנקרא חוק השלישים. יש שם לדבר הזה!

    בקיצור, מאמינה גדולה בכשרון, ובגישה שלנו לאמנות ואסטתיקה כילדים.
    עוד דבר שקשור ולא קשור זה ה"עין העורכת", העין שמבדילה בין עיקר ותפל, שעושה את הסלקציה מתוך סט שלם ומוצאת את הטובה ביותר. העין הזו חשובה לדעתי לא פחות מהעין הצילומית, זו שעושה קליק על כפתור המצלמה.

    השבמחק
    תשובות
    1. מסכימה עם כל מילה, גם אני גיליתי שאני עושה אינטואיטיבית הרבה דברים שמלמדים לעשות. גם כאן כנראה יש גם וגם.

      מחק
  2. שאול,
    כמי שמסתובב לאחרונה בפורומים השונים בהם אתה נמצא, רציתי לברך על הבלוג ולקוות שאוכל לתפוס כמה שברירי כשרון על הדרך.
    שיהיה בהנאה רבה.

    השבמחק
  3. שאול, תודה על הפוסט המעניין.
    מקווה שלא אכפת לך שאכתוב כאן כמה נקודות שכן הפריעו לי, אולי רק לא הבנתי נכון, אשמח לדיון בנושא (אני אישית יותר מבין ב- human vision מאשר בצילום גרידא)

    "התצלום הוא דו מימדי בעוד הראיה שלנו תלת מימדית" - יותר מדי מופשט לדעתי, ומשהו שמנסים למכור לנו בסרטי תלת מימד. נכון, יש לך 2 עיניים, אבל הטווח שבו הן נותנות לך ראייה סטריאוסקופית תלת מימדית קצר למדי, וממרחק מסויים אתה רואה כאילו הייתה לך עין אחת. וקל לעשות ניסוי - סגור עין, ואתה תראה את העולם כמעט באותה צורה בדיוק. למה? כי יש עוד המון אפקטים ויזואליים (כמו תאורה) שנותנים לנו את העולם התלת מימדי. ולכן - למצלמה אין חסרון רב בעניין זה לעומת העיניים שלנו. אם כבר המימד שחסר כאן הוא מימד הזמן, שחסר בתמונת הסטילס, ונותן לנו המון בחיים היומיומיים.

    "המוח האנושי מתורגל בחיפוש מתמיד אחר מוקדי עניין ויזואליים. עדשת המצלמה אובייקטיבית. אחת הדרכים להתמודד עם הבדל זה" -
    לא כל כך הבנתי את ההבדל. המוח נשאר אותו מוח. והמידע האובייקטיבי נשאר אובייקטיבי (עיניים/עדשת מצלמה).

    אני אישית מאמין גם שיש פה איזשהו הסבר אבולצויוני, העין שלנו מחפשת מוקדי עניין מיוחדים בסביבה כמו שכתבת (מעין מערכת צייד), וברגע שהיא ננעלת על מוקד כזה המוח "מרוצה". לכן, כשאנחנו מקבלים תמונה מבולבלת בלי מוקד עניין ברור לעין, העיניים מנסות לברוח לשולי התמונות לחפש את העניין, ואנחנו נשארים עם הרגשת אי-סיפוק מהתמונה.

    ושוב, מאוד נהנתי לקרוא.

    ניר (צינצינאט מהפורום)

    השבמחק
  4. A wind,
    תודה עבור תגובתך.
    אני מסכים איתך שההיבטים החשובים ביותר במכלול המכונה "עין צילומית" מולדים. לימוד ואימון אינם יכולים להחליף כישרון.
    עניין חשוב שהזכרת הוא הגישה לאמנות בתקופת הילדות. אני מסכים.

    השבמחק
  5. ניר,
    יש צדק בדבריך לפיהם הראיה הסטריאוסקופית שלנו מוגבלת. למרות זאת בהתבוננות בתמונות דו-מימדיות חסר אספקט חשוב שנובע מהיעדר המימד השלישי המוגבל. בעניין מימד הזמן, עלינו לבחור את הרגעים הנכונים ומכאן נובע כוחו של הצילום בכלל.

    אגב, התפיסה הויזואלית האנושית היא תחום מרתק. מדוע לא תכתוב סדרה של מאמרים לבלוג? שלח אלי הודעה אם אתה מעוניין.

    השבמחק

Google Analytics Alternative