יום שני, 2 באוגוסט 2010

על העין ועל העינית

דפדפו מעט בפוסטים הקשורים לראיה צילומית. עד היום הם עסקו בתשומת לב, בהלכי רוח ובמחשבות. אפשר לסכם את כל אלה במלה האנגלית vision. אך מה לגבי sight – הראיה הפיזיקלית? לכאורה שאלה מיותרת. התהליך ברור: כשאנחנו מציצים בעינית של מצלמת SLR אנחנו רואים את מה שהעדשה "רואה" (בכל אופן לפחות 95% משדה הראיה שלה). אנחנו מתייחסים לשדה הראיה שיופיע בתמונה ויכולים לקמפז כאוות נפשנו. מה שיימצא מחוץ לפריים לא מופיע בעינית ולא מפריע לנו.
היתרון של טכניקת הראיה הזאת היא גם החיסרון שלה: כשאנחנו מביטים בעינית אנחנו מאבדים את הקשר עם הסביבה. מאחר שאנחנו לא רואים את מה שנמצא מחוץ לפריים אנחנו מוגבלים לאלמנטים החזותיים שבתוכו ובוחרים את המעניינים מביניהם. אם למצלמה מחוברת עדשת זום, כמו ברוב המקרים, אנחנו ממשיכים ומתמקדים. כעת שדה הראיה שלנו קטן עוד יותר. זה מעגל קסמים שבסופו אנחנו מגיעים לקצה הארוך של הזום. כך בדיוק הראיה שלנו עובדת: אנחנו סורקים את שדה הראיה שלנו ומתמקדים בפרטים שנראים לנו מעניינים. כשאנחנו משתמשים בעיניים שדה הראיה נשאר קבוע וההתמקדות נעשית ע"י הפניית הפוקוס ותשומת הלב. לעומת זאת, כשאנחנו משתמשים בעדשת זום אנחנו יכולים להתמקד ע"י הגדלה. בתהליך זה שדה הראיה שלנו קטן. התקינו את התוכנה הזאת או דומה לה ותנו לה לנתח את התמונות שלכם. תיווכחו שחלק גדול מהן צולם באורך המוקד המרבי של העדשה. על הצילום בטלה-פוטו כבר דיברתי ולא ארחיב עליו שוב. בקצרה, השימוש בעדשה ארוכה נוטה לצמצם ולפשט את הקומפוזיציה, מה שעושה את התמונות פחות מעניינות.
חיסרון נוסף של העינית נובע גם הוא משינוי שדה הראיה: בכל פעם שאנחנו מזיזים את המצלמה נגלים לעינינו פרטים חדשים שלא ראינו קודם. המוח זקוק לזמן, גם אם קצר, לשם עיבוד המידע החדש. על מנת לקצר את פרק הזמן הזה אנחנו נוטים להתמקד רק בפרטים המעניינים בפריים ומתעלמים מן השאר, מה שמוביל לתופעה המכונה בפי הצלמים tunnel vision (אני קורא לה "עין עצלה") המתבטאת בתמונות בהן לא ניתנת תשומת לב מספקת לרקע.
אם כן, מהן האלטרנטיבות לעינית של מצלמת ה-SLR? אלטרנטיבה אחת היא התצוגה החיה במסך האחורי של המצלמה. כשאנחנו מתבוננים דרכו בסצנה אנחנו מודעים אליה יותר. אנחנו רואים בחצי עין גם את הסצנה עצמה וזה מאפשר לנו לקמפז ביעילות ולתת לרקע את תשומת הלב הראויה. החיסרון של טכניקת ההתבוננות הזאת נמצא במגבלות שלה: כל עוד "זווית הראיה" של העדשה קרובה לזווית הראיה של העין או רחבה ממנה השיטה הזאת עובדת היטב, אבל נסו לעבוד כך עם עדשת טלה-פוטו. קשה מאד להתמקד בפריים הרצוי. בעיה נוספת קשורה למיקוד האוטומטי האיטי של רוב מצלמות ה-DSLR כשמצב התצוגה החיה מופעל.
אלטרנטיבה שניה, אקזוטית למדי, היא מצלמות ה-rangefinder. במצלמות אלה העינית מציעה תצוגה ישירה של הסצנה, ב"זווית ראיה" קבועה. כאשר מרכיבים על המצלמה עדשה בעלת זווית צרה יותר מזו של העינית, תצוגת העינית כוללת גם אזורים שלא יופיעו בפריים. זו אחת הסיבות שמצלמות כאלה היו מועדפות על עיתונאים במשך עשרות שנים. כיום מצלמות ה-rangefinder פחות פופולאריות, בין השאר משום שאין להן עדשות זום מתאימות. גם היעדר התמיכה במיקוד אוטומטי ומחיריהן הגבוהים עושים אותן פריטים איזוטריים (וחבל שכך).

הטכניקה המועדפת עלי משתמשת בשילוב של כל אלה: ראשית אני בוחן את הסצנה בעיני ובוחר באופן גס את הפריימים שהייתי רוצה לצלם. בסריקה מהירה זו אני מתייחס גם לרקע. כעת אני קובע את מפתח הצמצם לכזה שיתן את עומק השדה הרצוי. בשלב האחרון אני מרים את העינית אל העין, מאתר את הפריים שתיכננתי וחושף. במצב של צילום מהיר אני מקמפז לפעמים באופן עיוור, מבלי להביט כלל בעינית. עדשת פריים עם סקאלת מרחקים עוזרת מאד כמובן.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Google Analytics Alternative