יום שישי, 31 בדצמבר 2010

מי את Vivian Maier?

הסיפור הבא הוא סיפור בלשי בהתהוות. מעשה באחד, John Maloof, שמתפרנס ממסחר ברהיטים ישנים ובעתיקות. באפריל 2009 הוא רכש במכירה פומבית אסופה של תמונות ונגטיבים ישנים שלאיש לא היה בהם עניין. כשעיין בתצלומים גילה אוצר בלום: היו אלה תמונות רחוב שצולמו בשיקגו בשנות השישים של המאה הקודמת. התמונות הצטיינו באנושיות רבה ובעין לקומפוזיציה וכבשו את ליבו. Maloof הסתקרן. אמנם לא היה לו קשר כלשהו לצילום, אבל חושיו אמרו לו שמה שהתגלגל לידיו הוא ארכיון נדיר. הוא ערך כמה בירורים והגיע למי שצילמה את הנגטיבים, אשה ערירית וחולה בשם Vivian Maier. הוא נמנע מלפנות אליה באופן ישיר והיא הלכה לעולמה זמן קצר לאחר מכן. לאט לאט הסתבר לו שהיקף העבודה בה החזיק היה עצום: מעל 100,000 נגטיבים. חלק גדול מהסרטים מעולם לא עבר פיתוח, אבל התברר שהשנים הרבות שעברו מאז צילומם לא פגעו בהם.
הפרטים הידועים על חייה של מאייר מעטים: היא נולדה בצרפת ב-1926 והיגרה בילדותה לארצות הברית. בשנות השישים והשבעים היא התפרנסה כמטפלת בילדיהן של משפחות אמידות בשיקגו. מאייר מעולם לא הקימה משפחה. העובדים בחנות בה רכשה את סרטי הצילום מספרים על אישה קנאית לפרטיותה שאהבה לשוחח על סרטי קולנוע. במהלך שנות השישים היא נסעה למקומות שונים בעולם, תמיד לבד. וזה הכל. התמונות שלה מתארות את החיים ברחובות שיקגו בין שנות החמישים לשנות התשעים של המאה הקודמת. הן מתמקדות לעתים קרובות בטיפוסים משולי החברה ומושוות ע"י מומחים לעבודותיהם של Robert Frank ו-Diane Arbus.
Maloof החל להתעניין בצילום רחוב. הוא רכש מצלמה דומה לזו שמאייר השתמשה בה ויצא אל אותם מקומות בשיקגו המופיעים בתצלומים הישנים. מהר מאד התברר לו עד כמה קשה לצלם תמונות באותה איכות. בשנה האחרונה נטל Maloof על עצמו את המשימה לפרסם את מפעל החיים של Vivian Maier. תערוכה ראשונה תיפתח ב-8 בינואר בשיקגו ובשלהי שנת 2011 צפויים לצאת לאור ספר על חייה וסרט דוקומנטרי באורך מלא. פרטים נוספים והרבה תמונות נוספות תוכלו למצוא בבלוג שלו. והנה הדיון המקורי ב-Flickr, שכותרתו: "What do I do with this stuff". מה הייתם עונים לו?

Photograph: Vivian Maier
Photograph: Vivian Maier
Photograph: Vivian Maier
.

יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

"העין" בן שישה חודשים: סיכום קצר

כשייסדתי את "העין" שמתי לי למטרה לכתוב בלוג מעניין ומגרה את המחשבה שיהיה שונה מבלוגים אחרים העוסקים בענייני צילום. מאסתי במשוואה איכות=ציוד ולכן הקדשתי תשומת לב רבה, לפחות בחודשיים הראשונים, להיבטים אחרים של הצילום: חלוקת המשקל בתמונה, התהליך היצירתי שמוביל לתמונה והקשר בין הצלם לבין המתבונן. עם הזמן הרחבתי את תחום הנושאים בהם עוסק "העין". כתבתי מעט על זרמים בתולדות האמנות, על תולדות הצילום, על סוגיות אתיות וחברתיות שקשורות לצילום, על פוטוג'ורנליזם, על טכנולוגיה (מעט ומבלי להזכיר שמות) ועל הצילום באמנות העכשווית. ניסיתי לשמור על קצב כתיבה של בערך רשומה אחת בכל יום. אני יודע שזה קצב גבוה. הרגשתי צורך ליצור "מסה קריטית" של טקסט ותמונות על מנת להפוך את "העין" לישות ממשית, עצמאית.
"העין" הוא בלוג דעתני, לעתים קרובות ביקורתי. אני משתדל לא להיות דידקטי מדי, אבל בגילי קשה להשתנות. אשתמש בבמה הזאת על מנת להתנצל בפני מי שחש שנגרם לו עוול או עלבון. הפורמט הזה, שלעולם איננו מפגיש בין הכותב לקורא באופן ישיר, פוגם מאד באפשרות ליצור שיח דו-סיטרי. כשאני כותב, קשה לי לראות את הקורא בעיני רוחי. יתכן שמפגש בינינו היה מכניס בטקסטים מעט יותר טאקט.

בששת החודשים האחרונים פורסמו 224 רשומות, כ-200 מהן בעלות תוכן ממשי. קראו בבלוג 2,861 גולשים שונים שביקרו בו 8,864 פעמים. עם הזמן התגבשה קבוצה של כ-120 קוראים קבועים ועל כך אני גאה.
השנה הקרובה תכריע לאן פניו של "העין". החל מחודש ינואר אקצץ בתדירות הכתיבה. אני חושב שעשר או 12 רשומות בחודש יהוו פשרה טובה בין משאבי הזמן שלי והעניין שהבלוג יציע. הייתי רוצה לצרף כותבים נוספים, בין אם קבועים ובין אם כאלה שיכתבו מאמר חד פעמי שיעסוק באחד הנושאים שהם מעניינו של הבלוג (שלחו אלי הודעת דואל אם אתם מעוניינים). הייתי רוצה להרחיב את השתתפות הקוראים בפינת ההשראה ובתערוכות: פינת ההשראה היתה אחד ממוקדי העניין המרכזיים בבלוג בימים בהם עודכנה.

אשמח מאד אם תמלאו את שאלון המשוב. זה יגזול רק כמה דקות מזמנכם ויעזור לי מאד. אם יש לכם הצעות לשיפור, אנא שלחו אותן אלי בדואר האלקטרוני.

לסיום, הייתי רוצה להודות לכם, הקוראים. אתם מעודדים אותי להמשיך.

שאול נשיץ



שאלון: תכניות ל-2011

Create your free online surveys with SurveyMonkey, the world's leading questionnaire tool.

תודה עבור שיתוף הפעולה. בעוד מספר ימים אציג כאן את התוצאות ואדון בהן מעט.
.

יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

מארכיון 2010

שלוש תמונות שלא אהבתי מספיק כדי להציג, אבל עם הזמן התרגלתי אליהן.





יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

על כישרון ועבודה

כישרון הוא תכונה חמקמקה. הוא שזור באמנות משחר הימים, אבל לפי מיטב ידיעתי עדיין לא זכה להגדרה מקיפה ומדויקת. מילון Merriam Webster מגדיר אותו בפשטות כ"נטיה, בדרך כלל ספורטיבית, יצירתית או אמנותית, מיוחדת". אם נתייחס לאמנויות החזותיות הקלאסיות ניווכח שהכישרון מתבטא ביותר מדרך אחת: הוא דרוש לאמן על מנת לדמיין את היצירה הסופית עוד לפני שהניף את המכחול או את הפטיש אפילו פעם אחת, אבל הוא דרוש גם על מנת להעביר את היצירה מן הכוח אל הפועל. בציור, הכישרון מתבטא גם בתהליך הרישום וגם בתהליך יישום הצבעים (אם כי הרישום דורש גם מידה בלתי מבוטלת של מיומנות).
בצילום, הצד הטכני דורש בעיקר ידע ומיומנות. הכישרון מתבטא ביכולת "לראות", כלומר לשלב מרכיבים שמקורם בפנימיותו של הצלם בתמונת המציאות ה"אובייקטיבית". לדעתי זו תכונה שאי אפשר ללמוד או ללמד. היא כרוכה באינטואיציה של הצלם. זאת איננה תכונה כמותית. לא ניתן למדוד כישרון, אבל אפשר להבחין בו. הרבה יותר קל ליצור תצלום מאשר ליצור ציור, אבל יצירה של תצלום טוב קשה כמעט כמו יצירה של ציור טוב. ה"ראיה" ממלאת תפקיד חשוב.
הכישרון הוא רק אחת ממכלול התכונות להן נדרש אמן. מבחינות רבות המשמעת העצמית, הנכונות ללמוד ולהתפתח, השאיפה לשכלל את המיומנות הטכנית והיכולת לקבוע מטרות ולעמוד בהן כולן חשובות יותר מהכישרון. אמן, ובכלל זה צלם, לא יוכל לצבור רפרטואר משמעותי או לזכות בהצלחה מסחרית ללא כל אלה. הכישרון הוא אופציונאלי: מין קצפת על העוגה. הוא לא יכול להחליף עבודה קשה, דיסציפלינה והתמדה שהם הקמח והביצים של האמנות. מצד שני, כל אלה לא יכולים להחליף כישרון. שני המרכיבים האלה נחוצים ליצירה האמנותית.
עבודה וכישרון הם שני מרכיבים גולמיים שלא ניתן לפרק לגורמים ומה שמשתנה בין אמן אחד למשנהו הוא רק הפרופורציה ביניהם. Vincent Van Gogh, למשל, היה לדעתי אחד האמנים הכשרוניים ביותר בעת המודרנית. יכולת הרישום שלו לקתה בחסר, בוודאי בהשוואה לציירים האימפרסיוניסטיים בני זמנו. אבל משיחות המכחול ההחלטיות שלו, השימוש שלו בצבעים רוויים, לא נאמנים למציאות וקווי המתאר המפותלים מעידים על סערת נפש. היכולת שלנו לדמיין את הלך הרוח של ואן גוך היום, למעלה מ-110 שנים לאחר מותו על סמך מבט חטוף בתמונות שצייר ב-Arles בסוף ימיו מסתמכת על הכישרון שלו. לא על הדיסציפלינה שלו.

Vincent Van Gogh, Trees in the asylum garden, 1896

Edouard Manet, אחד ממבשרי האימפרסיוניזם, מהווה עבורי דוגמה הפוכה. ציוריו הרבים מדגימים שליטה עילאית בטכניקה של ציור השמן, אבל הם "חסרי ריח": המרכיב האישי בהם כמעט מתבטל אל מול המיומנות הטכנית. מאנה הצליח מבחינה מסחרית בימי חייו לאין ערוך יותר מואן גוך. אבל ואן גוך הצליח להביע בגזע עץ אחד יותר מאשר מאנה הביע בכל הרפרטואר שלו.

Edouard Manet, Chez le pere Lathuile, 1879
מדוע טרחתי לכתוב את כל זה? מפני שהמאמר הזה קצת מרגיז אותי (וגם בגלל שהדברים קשורים לתוצאות השאלון האחרון).
.

שאלון התאמה לצילום מקצועי: התוצאות

תודה לכל מי שטרח וענה על השאלון. נכון לרגע זה השתתפו בו 117 צלמים והספירה נמשכת.
הנה סיכום התוצאות (הקישו על הטבלה על מנת שתוכלו לקרוא את הנתונים):


הציון הממוצע היה 60.38. 27% מהמשתתפים זכו בציון 64 או גבוה יותר (שניים מהמשתתפים זכו בציון מושלם של 75. הייתי רוצה להיות חבר שלהם). הציון שאני קיבלתי הוא 56. רק 14% מהמשתתפים זכו בציון נמוך יותר.

כפי שוודאי הבחנתם, רוב השאלות התייחסו לכישורים ניהוליים ולכישורי תקשורת. רק ארבע שאלות עסקו במישרין בכישורי הצילום ומתוכן רק אחת התייחסה לנטיות אמנותיות. הבחירה בשאלות האלה משקפת את עבודתו של צלם מקצועי: הוא קודם כל מנהל עסק. עליו לדעת לשווק את עצמו, לרצות את הלקוחות ובמידת הצורך לנהל ביעילות צוות בן מספר אנשים. הכשרון שלו בצילום מהווה קריטריון פחות מרכזי להצלחה מפני שבדרך כלל דרישות הלקוח בסיסיות - שום דבר שהוא מעבר לכוחם של ציוד איכותי וטכניקה נכונה. השוק מלא בצלמים בינוניים שעושים חיל ואין בכך פסול.

הטמנתי בשאלון שני מוקשים שרוב המשתתפים דרכו עליהם:
המוקש הראשון נוגע לשאלה בעניין הסגנון הייחודי. אנשים שניחנים בסגנון עקבי משלהם הם בעלי נטיות אמנותיות מובהקות. התכונה הזאת תמיד תבוא על חשבון תכונות אחרות, למשל היכולת לעבוד בצוות, המוטיבציה לתת שרות טוב והמיקוד במשימה. התכונות האלה נשלטות ע"י אזור שונה במוח. רוב המשתתפים שהעידו על עצמם כבעלי סגנון צילום ייחודי העניקו לעצמם ציונים גבוהים גם בשאלות הנוגעות לכישורים ניהוליים.
המוקש השני מסתתר בשאלת האיזון בין יצירתיות לבין עמידה בדרישות. איזון כזה דורש יכולת כמעט על-אנושית. אחד תמיד יבוא על חשבון השני. ובכל זאת, 76% מהמשתתפים העידו על עצמם שהם בעלי יכולת כזאת (מסכימים או מסכימים מאד).
43% מהמשתתפים רשמו שיש להם סגנון צילומי משלהם. לדעתי השיעור הזה מופרך. אני מכיר רק צלמים בודדים שהייתי יכול לזהות תמונה שצילמו במבחן עיוור.
89% מהמשתתפים רשמו שיש להם עין טובה. גם התכונה הזאת לא שכיחה במיוחד.
92% מהמשתתפים מצטיינים בתודעת שרות גבוהה. בישראל???

השאלון הזה נועד להערכה עצמית. הוא אנונימי ואין בו אלמנט של תחרות. ובכל זאת, נראה שמי שקבע שאין הנחתום מעיד על עיסתו ידע על מה הוא מדבר.


.

יום שני, 27 בדצמבר 2010

צילום ואמנות: השנים הראשונות

בקיץ 1959 פירסם המשורר והמבקר הצרפתי Charles Baudlaire מניפסט חריף נגד ה"אספסוף הבורגני" ש"סוגד לאל השמש ול-Daguerre משיחו". בודלייר התרעם על עליית קרנו של הצילום כאמנות החדשה. לדידו הצילום הוא טכניקה חלולה, חסרת רגשות ותיאורית בלבד. חסר בו הביטוי הנפשי שמאפיין אמנות. כל ערכו הוא ברפרודוקציה שטוחה של הטבע ורפרודוקציה, מהימנה ככל שתהיה, איננה אמנות. המניפסט של בודלייר מלא בארס אריסטוקרטי. הוא משתמש בלשון חריפה כל כך עד שמפליא שהמסמך חמק מעיניהם הבוחנות של הצנזורים של נפוליאון ה-III (שנתיים קודם לכן הוחרמו שישה משיריו בטענה שהם חותרים תחת המוסר הציבורי). הנה חלק ממנו, בעריכתו ובתרגומו לאנגלית של Jonathan Mayne:
[…] During this lamentable period, a new industry arose which contributed not a little to confirm stupidity in its faith and to ruin whatever might remain of the di­vine in the French mind. The idolatrous mob demanded an ideal worthy of itself and appropriate to its nature – that is perfectly understood. In matters of painting and sculpture, the present-day Credo of the sophisticated, above all in France (and I do not think that anyone at all would dare to state the contrary), is this: “I believe in Nature, and I believe only in Nature (there are good rea­sons for that). I believe that Art is, and cannot be other than, the exact reproduction of Nature (a timid and dis­sident sect would wish to exclude the more repellent ob­jects of nature, such as skeletons or chamber-pots). Thus an industry that could give us a result identical to Nature would be the absolute of Art.” A revengeful God has given ear to the prayers of this multitude. Daguerre was his Messiah. And now the faithful says to himself: “Since photography gives us every guarantee of exactitude that we could desire (they really believe that, the mad fools!), then photography and Art are the same thing:’ From that moment our squalid society rushed, Narcissus to a man, to gaze at its trivial image on a scrap of metal. A mad­ness, an extraordinary fanaticism took possession of all these new sun-worshippers. Strange abominations took form. By bringing together a group of male and female clowns, got up like butchers and laundry-maids in a car­nival, and by begging these heroes to be so kind as to hold their chance grimaces for the time necessary for the per­formance, the operator flattered himself that he was re­producing tragic or elegant scenes from ancient history. Some democratic writer ought to have seen here a cheap method of disseminating a loathing for history and for painting among the people, thus committing a double sacrilege and insulting at one and the same time the di­vine art of painting and the noble art of the actor. A little later a thousand hungry eyes were bending over the peepholes of the stereoscope, as though they were the attic-windows of the infinite. The love of pornography, which is no less deep-rooted in the natural heart of man than the love of himself, was not to let slip so fine an opportunity of self-satisfaction. And do not imagine that it was only children on their way back from school who took pleasure in these follies; the world was infatuated with them. I was once present when some friends were discretely concealing some such pictures from a beautiful woman, a woman of high society, not of mine—they were taking upon themselves some feeling of delicacy in her presence; but “No,” she replied. “Give them to me! Nothing is too strong for me.” I swear that I heard that; but who will believe me? “You can see that they are great ladies,” said Alexandre Dumas. “There are some still greater!“ said Cazotte. As the photographic industry was the refuge of every would-be painter, every painter too ill-endowed or too lazy to complete his studies, this universal infatuation bore not only the mark of a blindness, an imbecility, but had also the air of a vengeance. I do not believe, or at least I do not wish to believe, in the absolute success of such a brutish conspiracy, in which, as in all others, one finds both fools and knaves; but I am convinced that the ill-applied developments of photography, like all other purely material developments of progress, have contrib­uted much to the impoverishment of the French artistic genius, which is already so scarce. In vain may our mod­ern Fatuity roar, belch forth all the rumbling wind of its rotund stomach, spew out all the undigested sophisms with which recent philosophy has stuffed it from top to bottom; it is nonetheless obvious that this industry, by invading the territories of art, has become art’s most mor­tal enemy, and that the confusion of their several func­tions prevents any of them from being properly fulfilled. Poetry and progress are like two ambitious men who hate one another with an instinctive hatred, and when they meet upon the same road, one of them has to give place. If photography is allowed to supplement art in some of its functions, it will soon have supplanted or corrupted it altogether, thanks to the stupidity of the multitude which is its natural ally. It is time, then, for it to return to its true duty, which is to be the servant of the sciences and arts— but the very humble servant, like printing or shorthand, which have neither created nor supplemented literature. Let it hasten to enrich the tourist’s album and restore to his eye the precision which his memory may lack; let it adorn the naturalist’s library, and enlarge microscopic animals; let it even provide information to corroborate the astronomer’s hypotheses; in short, let it be the secre­tary and clerk of whoever needs an absolute factual exac­titude in his profession—up to that point nothing could be better. Let it rescue from oblivion those tumbling ruins, those books, prints and manuscripts which time is devouring, precious things whose form is dissolving and which demand a place in the archives of our memory—— it will be thanked and applauded. But if it be allowed to encroach upon the domain of the impalpable and the imaginary, upon anything whose value depends solely upon the addition of something of a man’s soul, then it will be so much the worse for us!

         I know very well that some people will retort, “The disease which you have just been diagnosing is a disease of imbeciles. What man worthy of the name of artist, and what true connoisseur, has ever confused art with industry?” I know it; and yet I will ask them in my turn if they believe in the contagion of good and evil, in the action of the mass on individuals, and in the involuntary, forced obedience of the individual to the mass. It is an incontestable, an irresistible law that the artist should act upon the public, and that the public should react upon the artist; and besides, those terrible witnesses, the facts, are easy to study; the disaster is verifiable. Each day art further diminishes its self-respect by bowing down be­fore external reality; each day the painter becomes more and more given to painting not what he dreams but what he sees. Nevertheless it is a happiness to dream, and it used to be a glory to express what one dreamt. But I ask you! does the painter still know this happiness?

         Could you find an honest observer to declare that the invasion of photography and the great industrial mad­ness of our times have no part at all in this deplorable result? Are we to suppose that a people whose eyes are growing used to considering the results of a material sci­ence as though they were the products of the beautiful, will not in the course of time have singularly diminished its faculties of judging and of feeling what are among the most ethereal and immaterial aspects of creation?
Charles Baudlaire, Salon of 1959, Révue Française, Paris, June 10-July 20, 1859 from: Charles Baudelaire, The Mirror of Art. Jonathan Mayne editor and translator.  London: Phaidon Press Limited, 1955

Félix Nadar, Charles Baudlaire, 1855
 דבריו של בודלייר מבטאים דילמה אמיתית שניצבה בפני צלמים מאז אמצע המאה ה-19: הדמיון של התצלום למציאות גרם לחוסר נוחות אצל חלקם. כבר בחודשים הראשונים שלאחר פרסום שיטת קיבוע התמונה בקאמרה אובסקורה בראשית שנת 1939 עמדו בפני הצלמים שתי אלטרנטיבות טכנולוגיות: ה-daguerrotype הצרפתי השתמש בלוח מתכת וקיבע בו תמונה פוזיטיבית, בעוד ה-calotype הבריטי השתמש בנייר מרוגש לאור וקיבע בו תמונה נגטיבית. הטכנולוגיה הצרפתית הציעה מידת פירוט וחדות עדיפות ואיפשרה משך חשיפה קצר בהרבה, ולכן הועדפה ע"י רוב הצלמים עד שפיתוחים טכנולוגיים בשנות ה-60 של המאה ה-19 שיפרו איכות התמונה שהתקבלה מנגטיבים של נייר. אבל דווקא בצרפת, מולדתו של ה-daguerrotype, תקע ה-calotype יתד איתן: ב-1851 הוקם ה-Missions Héliographiques, חברה ממשלתית שתפקידה היה תיעוד של אתרים היסטוריים ברחבי צרפת באמצעות צילום. Prosper Mérimée, מייסד החברה ומנהלה, תיעב את הדיוק הרב ואת המראה המתכתי של ה-daguerrotype וחש שהנייר הוא מדיום מתאים יותר לתיעוד היסטורי.
הדוגמאות לצילום פיקטוריאליסטי ("צילום דמוי ציור") באמצע המאה ה-19 מעטות אבל חשובות מבחינה היסטורית. הביקורת של בודלייר חושפת התלהבות עצומה מהצילום, שהציתה את דמיונו של המעמד הבינוני במערב אירופה ובארצות הברית. חתירה נגד הזרם הזה הבטיחה כישלון מסחרי. ובכל זאת, מספר צלמים ראו בצילום מדיום מתאים לביטוי אמנותי ויצרו תמונות שונות למדי מהפורטרטים, ה-cartes de visite (פורטרטים זעירים), תצלומי האתרים ההיסטוריים וה-tableaux vivants (סצנות תיאטרליות קפואות) ששלטו בצילום המסחרי (אה, כן. שכחתי את הפורנוגרפיה). הראשון שבהם היה ככל הנראה הצלם הצרפתי Hippolyte Bayard (י1807-1887) שפירסם עוד בשנת 1840 את התצלום "פורטרט עצמי כאיש טבוע". במהלך שנות ה-40 התפרסם Bayard בנופים ה"מרחפים" שלו. הוא הרבה להשתמש בתנועה קלה של המצלמה תוך כדי החשיפה על מנת לקבל תמונה כפולה או משולשת.

Hippolyte Bayard, Self portrait as a drowned man, 1840
 הצלם הנודע Nadar (י1820-1910), אמן פריסאי רב כשרונות שהחל את הקריירה שלו כקריקטוריסט, פתח סטודיו אופנתי לצילום בראשית שנות ה-50. נושאיו העיקריים היו דמויות הבוהמה הפריסאית של תקופתו. למרות שהוא צילם פורטרטים, עינו החדה הצליחה לחדור מבעד לחזות הקפואה של המצולמים ולגלות טפח מאופיים ומהשקפת עולמם. למשל, הפורטרט של הסופר והמחזאי Théophile Gautier מרמז על הבוז שחשו הן המצולם והן הצלם כלפי ערכי הבורגנות.

Félix Nadar, Théophile Gautier, 1856
Julia Margaret Cameron (י1815-1879), בת אצולה בריטית, קיבלה מצלמה במתנה כשהיתה בת 48 ומאז צילמה אישי תרבות ומדע בני תקופתה כמו גם tableaux vivants. רבים מהתצלומים שיצרה הצטיינו במיקוד לא מושלם, שנתן להם איכות אקספרסיוניסטית "חלומית". הגיל המתקדם, ההיכרות המועטה של צלמים אחרים וההשכלה האמנותית הבסיסית העניקו לקאמרון תעוזה יצירתית ויכולת עמידה מרשימה בפני הביקורת מצד עמיתיה. אני אוהב מאד את מה שיצרה.

Julia Margaret Cameron, Beatrice, 1870
.

יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

בחן את עצמך: האם תוכל להתפרנס מצילום?

בעקבות בקשה שקיבלתי, לפניכם שאלון שיבדוק את ההתאמה שלכם לתחום הצילום המקצועי. מאחר שאין לי ניסיון הרשיתי לעצמי להיעזר בשאלון הזה. אל תשכחו להקיש על "Next" לאחר שתסיימו למלא את השאלון.
בעוד מספר ימים אפרסם כאן את התוצאות.
.

יום שבת, 25 בדצמבר 2010

עשרה שירים

עשרה שירים שנותנים לי השראה. בחלקם זו המוזיקה, בחלקם זו שורה אחת שאומרת הכל ובחלקם זו האנרגיה. אבל כל אחד מהשירים האלה עושה לי משהו טוב.
נתחיל. הסדר אקראי.
  1. Leonard Cohen - Chelsea hotel #2 - בזכות השורה "We are ugly but we have the music".
  2. Chumbawamba - Homophobia - בזכות האנרגיה, המחאה והנאיביות של שנות השמונים.
  3. Patti Smith - Privilege - בזכות הקול, האנרגיה והכנות. והיאוש.
  4. The Waterboys - The big music - בזכות ההתעלות, האושר "Shadow's all behind me".
  5. Van Morrisson - Sweet thing - שיר האהבה היפה ביותר שאני מכיר. ללא טיפת קיטש.
  6. David Sylvian - Brilliant trees - בזכות הצער האינסופי שמעלה דמעות בעיני.
  7. Robert Wyatt - Sea song - בזכות הוויזואליות של הטקסט והמורכבות של המוזיקה.
  8. Nico - These days - בזכות האקזיסטנציאליזם. שיר אנושי ויפה.
  9. Lou Reed - The bed - שיר שבא מהתחתית, אבל מרוכך במשככי כאבים: "I never would have started if I knew it was going to end this way".
  10. Cyndi Lauper - Working class hero - הגירסה המועדפת עלי לשירו של ג'ון לנון. בזכות האנרגיה והאמת.
לא מומלץ להקשיב לכל השירים האלה ברצף אחד כי זו עלולה להיות חוויה סוחטת.

אשמח אם תכתבו על השירים שעושים לכם משהו.


יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

צילום חיות בר כמשל

בסרטון שכאן מציג Tim Harris ארבעים מהתמונות שנשלחו לתחרות 'Editor's choice 2' של Canon Professional Network. הוא מרחיב על עשר הבחירות שלו ומסביר מדוע בחר דווקא בהן. Harris, מנהל מכירות ושיווק בסוכנות הצילום Bluegreen Pictures, מספק גם שלל עצות לצלמים שרוצים להתפרנס מצילום טבע ולכן כדאי לצפות במיוחד בחצי השני של הסרטון.
צילום בעלי חיים בטבע הוא דיסציפלינה בפני עצמה. הוא דורש ידע בזואולוגיה התנהגותית ובאקולוגיה, כישורי ראיה יצירתית, סבלנות, כושר התמדה וציוד צילום איכותי ויקר. אבל יותר מהכל הוא דורש מהצלם אהבה כלפי הטבע וחיות הבר שמאכלסות אותו. התצלומים שנבחרו יפיפיים. הם שובי לב בזכות האסתטיקה שלהם: הצבעים רוויים ומדויקים, הם חדים ומפורטים וחלקם גם אנרגטיים ואומרים הוד. אבל הם שובי לב מסיבה נוספת: הם מייצגים עבורנו את העולם במצבו הבתולי, הקורקטי, שלפני התערבות האדם.
הצלם Robert Adams התייחס לסיבה העמוקה יותר שבגללה אנחנו מרגישים זיקה כלפי תמונות של הטבע הבלתי מופרע:
"Unspoiled places sadden us because they are, in an important sense, no longer true."
והוא צודק. עדשת המצלמה מחללת את הבתוליות של הסצנות האלה. הסנטימנט הרומנטי שלנו כלפי מקומות שרגל אדם טרם דרכה בהם נובע מעצם העובדה שרגל אדם לא דרכה בהם. Susan Sontag כותבת שהנצחת מקום לא נודע בעדשת המצלמה היא הצעד הראשון לקראת השינוי שלו. הדוגמאות שהיא מציגה לקוחות מתולדות המחקר האנתרופולוגי בשלהי המאה ה-19 ונראות קלושות בעידן התקשורת הגלובאלית, אבל ניטיב להבין את הרעיון הזה אם נדמיין ציפור צבעונית חדשה למדע שהתגלתה אי שם ביערות הגשם של פפואה גיניאה החדשה. איש לא הצליח עדיין לצפות בציפור הזאת בסביבתה הטבעית, אבל פרט בודד שנמצא מת על קרקע היער מצית את דמיונם של אורניתולוגים וחובבי טבע בכל העולם. נניח שהציפור הזאת מטילה ביצים מעוטרות ממש כמו ביצי פסחא. מספר שבועות לאחר התגלית יתארגנו שתיים-שלוש משלחות מחקר מאוניברסיטאות מובילות. המשלחות האלה ימצאו עדויות לקיומה של אוכלוסיה פעילה (כולל קן ובו שברי ביצים), אבל לא יצליחו לצלם פרט חי. תוך מספר חודשים תתארגן משלחת הצלמים הראשונה. הכפר הקטן בו תשתכן משלחת הצלמים הזאת, במרחק עשרה קילומטרים מאתר הקינון, יזכה לסיקור רב במגזינים ולאחר מכן גם בטלוויזיה (מסתבר שהציפור ה"חדשה" מוכרת היטב לתושבי הכפר הזה, שצדים אותה ומשתמשים בנוצות הצבעוניות להכנת עיטורי ראש טקסיים). בשנה הבאה כבר יגיעו אל הכפר כמה מאות מבקרים מערביים, רובם צלמים, חלקם חוקרים ומיעוטם יזמים שירכשו מהילידים ביצים על מנת להדגיר אותן ולמכור את הגוזלים למי שמוכן לשלם עבור דברים כאלה. לאחר חמש שנים הכפר הקטן יהפוך לעיירת נופש אקסקלוסיבית שמציעה את מיטב הפינוקים לתיירים אמריקניים עשירים והציפור תוכרז ע"י רשויות האו"ם כמין בסכנת הכחדה.
מעבר למחשבות העגומות האלה, תצלומים של בעלי חיים בסביבתם הטבעית לא מדברים אלי מפני שהם מייצגים אסתטיקה ללא מסר. מבחינה זו הם לא רק נאיביים, רומנטיים וסטאטיים אלא מתאמצים להיות כאלה. צילום הטבע, יותר מז'אנרים אחרים, מקפיד על הקפאה מוחלטת של כל תנועה ועל בידוד הפריים מכל עדות לנוכחות אנושית. מבחינה מסוימת זהו המדעי מבין הז'אנרים הנפוצים של הצילום. אין בו הרבה מקום ליצירתיות (ועדיין, התמונות בסרטון יפיפיות).




יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

תוצאות שאלון 'ז'אנרים וסגנונות'

ז'אנרים – הציונים המשוקללים של הז'אנרים השונים (בסולם בין 1-5):
סיטואציות אנושיות – 4.42
פורטרטים של ראש וכתפיים – 4.14
נופים אורבניים – 3.69
נוף – 3.57
צילום לילה – 3.29
פורטרטים קבוצתיים – 3.14
ציפורים וחיות בר – 3.14
פרחים / מזון / טבע דומם – 3.07
חיות בית – 3.00
ארכיטקטורה – 2.85
תחרויות ספורט – 2.60
שקיעות – 2.50
חרקים (במאקרו) – 2.14

אורכי מוקד שימושיים:
נורמלי – 77%
טלה-פוטו קצר – 61%
רחב – 38%
טלה-פוטו ארוך – 23%
אולטרה רחב – 8%
עין הדג – 0%

פתרונות לתאורה בעייתית (בסולם בין 1-5):
צמצם רחב – 3.46
פלאש חיצוני – 2.69
חצובה / מונופוד – 2.08
אביזרי תאורה שונים – 1.69
פלאש פנימי – 1.54

תנאי תאורה מועדפים:
"שעת הזהב" – 85%
תאורה שטוחה – 38%
תאורה ניגודית – 23%
תאורה מבוקרת – 23%
קיארוסקורו – 23%
אין העדפה – 23%

פעולות עיבוד תמונה (בסולם בין 1-5):
הגברת קונטרסט – 3.92
חידוד – 3.38
הגברת רווית צבעים – 3.08
המרה לשחור לבן – 2.82
הבהרה והכהיה מקומיים – 2.50
תיקוני צבע סלקטיביים – 2.42
שימוש בפריסטים – 1.64
טשטוש סלקטיבי – 1.58

היכן אתם עומדים ביחס לתוצאות האלה?

אם טרם הספיקותם למלא את השאלון, תוכלו למצוא אותו כאן.
.

מצב הפוטוג'ורנליזם, סוף דצמבר, 2010

נראה שצלמי עיתונות רבים, בין אם פוטרו מעיתון או סיימו לאחרונה את לימודיהם, מחפשים מימון לפרוייקטים שלהם. מימון כזה ניתן במשורה ע"י קרנות פרטיות וציבוריות, ארגונים ללא כוונת רווח ואפילו סוכנויות צילום. לאחרונה הקימה סוכנות Magnum קרן חרום שמממנת את עבודתם של צלמי עיתונות עצמאיים באזורי קונפליקט. גיוס המשאבים הזה מעיד על דאגה אמיתית לגורל הזרימה של מידע ויזואלי חופשי ממדינות בהן זכויות האדם הן פריבילגיה של חלק קטן מהאוכלוסיה.
למרבה הצער הכוונות לא תמיד טהורות. ישנם צלמים שמבקשים לנצל את המקורות האלה לרווחתם האישית, כפי שמעיד הפוסט הזה שפורסם בבלוג המצוין Duckrabbit. כמה ציטוטים נבחרים:
Nearly every week we see a new venture centered on photography asking for support, more often than not financial. Support for photography projects where there is no notion of a wider audience than the few who spend little more than a minute each day quickly flicking through on-line galleries.
I am being asked to support privileged kids who have spent $40000 plus dollars a year going through college. Before you decide to fund them ask them if they have a car (and a trust fund)...
I am being asked to support photographers who message me on FACEBOOK to ask for contacts in Ethiopia because they want to ‘photograph malnutrition’. Wankers.
To support photographers who set up editorial committees to judge which projects to fund but have no clear values. Where ‘merit’ is judged on aesthetic values, rather than a sense of empowering local photographers who might have a voice, a role to play in the future governance of their own countries.
המצב עגום באמת. נראה שצלם העיתונות המוכר לנו הוא יצור בסכנת הכחדה, כפי שכבר נכתב כאן וכאן. מעבר לציניות ולעובדה שיש כיום יותר מדי אנשים שמתעקשים להתפרנס מצילום תיעודי מבלי שיש להם מה לומר (קראו, למשל, מה העיתונאית הזאת חושבת), אני מאמין שפוטוג'ורנליזם מעורב, אמיץ ואינטליגנטי עושה את העולם מקום טוב יותר. זה הוכח בעבר ולא חסרות דוגמאות לכך גם כיום. ההתגייסות של מגנום ושל גופים אחרים למען הפוטוג'ורנליזם חשובה מאין כמוה. אני רק מקווה שהמשאבים יופנו למקומות הנכונים. במלים אחרות,
Stop writing to me to fund your dream of winning a world press award and getting laid at Visa, Festival of Shanty Towns.
Photograph: Michael Kamber, 2003

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

"Like a Pro"

בכל פעם שאני נתקל בכותרת של מאמר בענייני צילום שמכילה את צירוף המלים "like a pro" חיי מתקצרים בכמה שניות. אין לי משהו נגד צלמים מקצועיים; זו עבודה שמכבדת את בעליה והיא אפילו נעימה יותר מהרבה דרכים אחרות בהן אפשר להתפרנס (טוב, תלוי בז'אנר...), אבל יש לי משהו נגד מי שמנסה "למכור" את ערכי הצילום המסחרי כדרך לגאול את הקורא מהבינוניות של הצילום שלו. בצילום המסחרי אין אמירה אישית. הלקוח קובע מה הצלם יצלם וכיצד התוצאה הסופית תיראה ולצלם נותר החופש לבחור בדרך בה התוצאה הנדרשת תושג. הלקוח קובע את הערכים שהעבודה תייצג (בדרך כלל הם קשורים למטרות שיווקיות) והצלם המסחרי הוא נותן שירות. הוא לא אמור לחשוב או להרגיש. משלמים לו עבור אסתטיקה בלבד. וזאת לא סתם אסתטיקה, זאת האסתטיקה הקונבנציונאלית, החוזרת על עצמה, שאנחנו רואים דוגמאות לה מאות פעמים בכל יום. לכן, רוב רשימות ה-"like a pro" דומות זו לזו. הן לעולם לא ימליצו, למשל, על צילום שחור-לבן, על קומפוזיציה אינטואיטיבית, על עיוות פרופורציות או על הטיית האופק. גם אם רבות מהן מזכירות את "הזווית האישית", האזכור יבוא תמיד בתחתית הרשימה וישא אופי לקוני. לעומת זאת, רשימות כאלה מתייחסות בארכנות ובפרוטרוט לנושאים טכניים. בדרך כלל תהיה בהם התייחסות לנקודות הבאות:
  • מצלמה: DSLR כלשהי, בדרך כלל ברמת הכניסה.
  • עדשה: זום סטנדרטי או סופרזום.
  • תאורה: דרמטית, "שעת הזהב", פלאש מילוי.
  • קומפוזיציה: "חוק השלישים" וזהו.
  • רווית צבעים: שימוש בפילטר מקטב ובהגדרות המצלמה.
  • הפרדת הרקע: אורך מוקד גדול.
  • כמה המלצות כלליות: צלם הרבה, זה לא פילם; הגן על העדשה; אל תשכח כרטיס זיכרון וסוללה רזרביים.
הרי לכם: כל התורה ב-500 מלים ובחמישה תצלומי הדגמה. התצלומים שלכם יראו כמו מיליוני תצלומים אחרים, אבל הם יהיו יפיפיים. החומר ממנו עשויות תמונות שזוכות בתחרויות.

אבל אם אתה לא רוצה לצלם כמו מקצוען, אם אתה רוצה לצלם כמו, נניח, אמן, לא תמצא רשימת טיפים מהירה ברשת (האמינו לי, חיפשתי). הרבה יותר קל לצלם מה שאתה רואה מאשר מה שאתה מרגיש או חושב. מן הסתם התוצאה תהיה ברורה יותר למתבונן, אסתטית יותר ובעלת סיכוי גבוה יותר להימכר או לזכות בתחרות. הביטוי האישי בתמונות מרחיק אותן בהכרח מן הסטנדרט האסתטי ועושה אותן מעורפלות יותר, "פסיכולוגיות" יותר וקשות יותר לעיכול. טיפים מהירים אינם בנמצא כי הביטוי האישי נמצא באזור הדימדומים של הקונבנציה. אין כללים שהקפדה עליהם תניב תוצאות שמבטאות את הלך רוחו של האמן באופן "יעיל".
למרות הכל, אנסה לארגן את הדברים שעובדים עבורי במספר "טיפים":
  • לפני שאתה מצלם, טען את עצמך בהשראה. זה יכול להיות ספר, זו יכולה להיות מוזיקה, או סרט טוב או שיחה מעניינת או תמונות שמישהו אחר צייר או צילם.
  • הקשב לעצמך. מה אתה רוצה לומר? זה יכול להיות רעיון, מחשבה, מצב רוח או תחושה. האמירה שלך "תצבע" את התמונה באופן שישפיע על תחושות המתבונן. לא בטוח שהוא יבין, אבל הוא ירגיש.
  • הגבל את עצמך. צא לצלם עם עדשת פריים אחת, או ללא פלאש או במצלמה קומפקטית. התאפק ואל תציץ במסך המצלמה לאחר כל חשיפה. המגבלות יאלצו אותך לראות באופן אקטיבי יותר ויעשו את התוצאות מעניינות יותר.
  • סמוך על האינטואיציה שלך. חשוב לפני הצילום ולא במהלכו. התרכז בסצנה שלפניך בלבד, חדד את חושיך והמתן לרגע המתאים. חשוף מעט - ריבוי חשיפות מפריע לריכוז.
  • התרחק מצלמים אחרים. צלם לבד.
מיותר לציין שהעצות האלה לא יתאימו לכל אחד. סביר להניח שהן לא יתאימו לרוב הצלמים. היצירה היא  אינדיווידואלית וכל יוצר מוצא בסופו של דבר את דרכו היחידנית. לאחר שתמצא אותה הכל יהיה קל ומהנה יותר.

.

    יום שני, 20 בדצמבר 2010

    הודעה מנהלתית

    הוספתי לבלוג שאלון משוב. השאלון ישאר חלק קבוע מהבלוג ואתם מוזמנים לנצל אותו.
    תודה.


    המלצה חמה

    לעתים רחוקות אני נתקל באמן שאני מבין מהתחלה ועד הסוף. כזה הוא Trent Parke, צלם אוסטרלי יליד 1971 שזכה להימנות על חברי סוכנות Magnum. העבודות שלו, בעיקר אלה שצילם בין השנים 1999-2004, שואבות אותי לתוכן. הן עוסקות בממשק שבין אור לנפש, בין אם זה אור אוורירי, מאובק או נוזלי. באוסטרליה, כמו אצלנו, אור השמש מצמית. הוא מאיים להכריע את הציוויליזציה, לפורר ערים לאבק ולהפוך בני אדם לצלליות לבנות. התצלומים של Parke שקופים. האנשים שלו קטנים, כלי משחק בידי השמש חסרת הרחמים. נפשותיהם חשופות, העור שלהם דקיק. כולם דומים לבנו התינוק, שתצלום לידתו הוא יצירת מופת אמיתית.

    Trent Parke, My son Jem is born, 2003
    Trent Parke, Untitled #6, 1999-2000
    Trent Parke, Untitled (Cat#14), 2001

    יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

    בנבכי ה-unsharp mask

    טכניקת החידוד הנפוצה ביותר בשלב עיבוד התמונה היא ה-unsharp mask הידוע (בקיצור, USM). מקורה, לא תאמינו, בחדר החושך ה"רטוב". הטכניקה המקורית עושה שימוש בהטלה על נייר פוטוכימי של הנגטיב יחד עם פוזיטיב חלש ומטושטש במקצת. שיקוף כזה מגביר את הקונטרסט לאורך הקצוות ומשווה לתמונה מראה חד יותר למרות שהוא לא מוסיף כמובן פרטים שלא נקלטו בפילם. העקרון מבוסס על "זליגה" של ערכים טונאליים מכתם צבע אחד לתוך כתם הצבע הסמוך לו. מכיוון שצבע הזליגה נגטיבי לצבע הכתם, הוא גורם לגבול להיראות זוהר. התהליך כולו מוצג באיור הבא:


    תוכנות עריכת התמונה חוסכות מאיתנו את העבודה השחורה ומציגות את האפקט המתקבל באופן מיידי, אבל מאחורי הקלעים נעשה אותו תהליך בדיוק. שלושת הפרמטרים שמגדירים את מידת האינטנסיביות של החידוד יהיו קלים יותר להבנה אם נייחס אותם לתהליך ה"רטוב".
    • Amount – מידת ה"חוזק" של הפוזיטיב (תמונה מס' 3 בתרשים) ביחס לנגטיב (תמונה מס' 2). Amount של 1 משמעו שהנגטיב והפוזיטיב הם בעלי חתימה שווה.
    • Radius – מידת הטשטוש של הפוזיטיב (תמונה מס' 3). זהו המרחק בפיקסלים בו צבעו של כתם צבע "זולג" לסביבתו.
    • Threshold – זהו ערך שרלוונטי רק לתהליך הדיגיטלי, ומייצג את סף ההפרש הטונאלי שמתחתיו האפקט איננו מיושם. העלאת ערך ה-threshold במקצת תמנע הבלטה של ארטיפקטים כגון רעש דיגיטלי.
    הפרמטר החשוב ביותר לקביעת מראה התמונה בהשפעת החידוד הוא הרדיוס. רדיוס נמוך מאד (1-2 פיקסלים) יגרום לכך שרק גבולות חדים מאד יובלטו. רדיוס גבוה מדי (נניח 5-8 פיקסלים) יגרום להילות רחבות מסביב לכתמי צבע, שיובלטו אם ה-amount גבוה גם הוא. וכאן מגיעה הפתעה נעימה: שימוש ברדיוס גדול מאד (50-60 פיקסלים) מגביר כמובן עוד יותר את הקונטרסט, אבל זה כבר לא קונטרסט של גבולות אלא קונטרסט בין אזורים קטנים בתמונה (local contrast). הגברת הקונטרסט המקומי בדרך זו עשויה לחולל פלאים במראה התמונה, במיוחד בהדפסה. היא משמשת כלי יעיל לתיקון המראה ה"דיגיטלי" שנגרם מהפחתת רעש אגרסיבית מדי ומחידוד קצוות אינטנסיבי המתבצעים במצלמה. האפקט המתקבל יכול לסייע גם לשיפור היחסים הטונאליים המקומיים, אבל הוא מושך פחות תשומת לב מעיבוד HDR.
    בדוגמה הבאה, התמונה האמצעית עברה תהליך USM אופייני לשם השגת אפקט היפר-ריאליסטי. התמונה הימנית עברה תהליך USM שונה, בו הוגדרו רדיוס גדול ו-amount קטן לשם הגברת הקונטרסט המקומי.


    אתם מוזמנים להשתתף בשאלון הז'אנרים והסגנונות. בבקשה...

    שאלון: ז'אנרים וסגנונות

    השאלון הבא יעזור לכם להגדיר לעצמכם אילו ז'אנרים וסגנונות אתם מעדיפים. השאלון נפרש על פני שלושה עמודים. יש לגלול כלפי מטה בחלון.
    בעוד כמה ימים אפרסם כאן את התוצאות. תודה עבור שיתוף הפעולה.

    Create your free online surveys with SurveyMonkey, the world's leading questionnaire tool.

    יום שישי, 17 בדצמבר 2010

    הזיות

    • אין הרבה דברים שגורמים לי רצון לצעוק. אחד מהם הוא עולם הערכים הנאלח של צלמי הפאפרצי המקצועיים. לא תאמינו, אבל האתר הזה מזמין אתכם להתלוות לצלם כזה ולבלות במחיצתו בעת שהוא תר אחר ידוענים ברחבי לוס אנג'לס. קצת יקר, אבל הייתי משלם אפילו יותר כדי לומר לו בפניו מה אני חושב.
    • Deardorff היא אחת היצרניות הותיקות והידועות בתחום מצלמות הפורמט הגדול. החברה נוסדה בשיקגו בסוף המאה ה-19 וממשיכה לייצר ציוד צילום משובח עד היום. הבוקר נתקלתי בקובץ ה-PDF הזה, שמתאר את תולדות הפירמה. מסמך קצת הזוי אבל מרתק ששווה קריאה.
    • גוגל השיקה לאחרונה חנות מקוונת לספרים בפורמט אלקטרוני. תוכלו למצוא בה המון ספרים בענייני צילום ואמנות, חלקם חינמיים (אבל קצת ישנים). עיון בספרים כמו זה יכול להיות משכיל ומשעשע. תודה גוגל.
    • לפניכם מדגם מקרי מתוך החיפושים בגוגל שהובילו כבשים תועות אל הבלוג הזה. אני לא יודע כיצד האלגוריתם של החיפוש עובד. אני רק יודע שיש מקום לשיפור. אגב, מחרוזות החיפוש האלה משמשות לי מקור לא אכזב לרעיונות. יום אחד אמצא מה לעשות גם עם הנושא: "יש להם רובים והם צדים, זה מטריד מאד. הם גם מגדלים תרנגולות". אגב, מישהו שחיפש "תמונות של חיות צלמו תחנה מרכזית לאחרונה" והגיע אל הבלוג הזה בטעות נשאר קורא נאמן עד היום. שוב, תודה גוגל.
     


    יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

    תוצאות שאלון ההיכרות

    תודה לכל מי שטרח ומילא את השאלון. למדתי ממנו כמה דברים. לפניכם התוצאות:

    מילאו את השאלון 36 קוראים.
    לא רע. זה בערך מספר המשתתפים לו ציפיתי.

    83% מהמשתתפים הם בנים ורק 17% בנות.
    מה, עד כדי כך? אולי אתן לא אוהבות שאלונים כאלה?

    מבין העונים 44% הם בני קבוצת הגיל 25-34, 28% הם בני הגילאים 35-44, 20% מתחת לגיל 25 (6% ממש צעירים, בני 18 או פחות) ורק 8% בני 45 ומעלה.
    העולם שייך לצעירים. או אולי יש להם יותר זמן/נכונות לענות על שאלונים?

    92% מהעונים השתמשו או משתמשים דרך קבע במצלמת SLR דיגיטלית, 42% משתמשים בקומפקטית דיגיטלית, 14% ב-SLR פילם, 8% השתמשו במצלמות פילם קומפקטיות, 6% משתמשים במצלמות EVIL ואיש מהעונים לא צילם מימיו בריינג'פיינדר. אה כן, קורא אחד משתמש דרך קבע במצלמה המותקנת בטלפון הסלולארי שלו.
    העולם שייך לצעירים - כבר אמרתי? בעוד חמש שנים ההתפלגות תהיה בוודאי שונה לגמרי.

    עבור 20% מהעונים הצילום הוא תחביב אחד מרבים. 46% מגדירים את הצילום שלהם כתחביב עיקרי ו-31% - כתחביב רציני. 11% מרוויחים משהו מהצילום שלהם, עבור מחציתם הצילום הוא מקור ההכנסה העיקרי. 3% הם צלמי וידאו מקצועיים.
    יפה. כפי שחשבתי.

    29% מהעונים יוצאים לצלם 3-5 פעמים בשבוע, 54% מצלמים פעם או פעמיים בשבוע ו-17% מצלמים מידי פעם.
    3-5 פעמים בשבוע? אתם זקוקים לעוד תחביב, או אולי תקראו איזה ספר לפעמים?

    91% מהעונים מסתמכים על הרשת לתגבור הידע הצילומי שלהם. 67% מסתמכים על הניסיון המעשי שהם צוברים, 27% קוראים ספרי צילום ו-24% השתתפו בקורסים.
    לידיעת 73% האחוזים שאינם קוראים: ספר טוב הוא ההשקעה הטובה ביותר שאתם יכולים להשקיע. במיוחד אם אתם קוראים אנגלית.

    59% מהעונים מתעניינים במוזיקה, 28% בציור, 19% בפרוזה, 19% בשירה, 6% בפיסול ו-6% באמנות קונספטואלית. 16% אינם מתעניינים באף אחת מהאמנויות האלה.
    19% מתעניינים בשירה ורובם בנים! חדשות מרעישות.

    49% נתקלו בבלוג הזה לראשונה לפני שלושה חודשים ויותר, 33% קוראים בו מזה 1-3 חודשים, 9% הגיעו אליו לפני מספר שבועות ועוד 9% - לפני מספר ימים.
    ללא הפוסט הזה היו עונים על השאלון 9% פחות.

    24% קוראים בבלוג הזה כל יום, 55% קוראים בו פעם או פעמיים בשבוע, 15% מעיינים בו אחת למספר שבועות ו-6% מממלאי השאלון נכנסו לבלוג בפעם הראשונה.
    שקרנים. אני יודע שכולכם נכנסים לכאן לפחות פעמיים ביום.

    82% מהעונים מוצאים עניין במחשבות וברעיונות שמוצאים את ביטויים בבלוג הזה, 58% נמשכים לדיונים בענייני טכניקה צילומית, 33% אוהבים את הצד הטכנולוגי של הבלוג, 27% מעוניינים לקרוא עוד על תולדות האמנות ועוד 27% מתעניינים בצילום בן זמננו. משתתף אחד ציין שלא מצא כל עניין בבלוג הזה.
    58%?! אולי כדאי שאתחיל לכתוב על טכניקה צילומית...

    אם טרם הספקתם להביע את דעתכם ואתם מעוניינים לעשות זאת, השאלון נמצא כאן.


    Walker Evans האחר

    ברשימה שפרסמתי אתמול הזכרתי את עבודתו הדוקומנטרית של Walker Evans בשנים בהן הועסק ע"י ה-FSA. אוואנס נודע לא רק כצלם חברתי מוכשר אלא גם כמבקר חריף של סגנונות צילומיים סובייקטיביים. ביטחונו הרב בכללי "הצילום הטוב" והקפדתו על היררכיה סגנונית איפיינו את עבודתו לאורך כל חייו המקצועיים. כשנשאל פעם מה עושה תצלום ל"טוב" בעיניו, ענה:
    Detachment, lack of sentimentality, originality, a lot of things that sound rather empty. I know what they mean. Let’s say, "visual impact" may not mean much to anybody. I could point it out though. I mean it’s a quality that something has or does not have. Coherence. Well, some things are weak, some things are strong...
    אבל בשנתיים האחרונות לחייו, 1973 ו-1974, משהו השתנה. הוא עבר לצלם במצלמת Polaroid SX-70 והנציח את ידידיו ואת תלמידיו בסדרה ארוכה של פורטרטים. למעשה אלה לא בדיוק פורטרטים, לפחות לא על פי ההגדרה הפורמאלית של הז'אנר. אין בהם ריחוק. אין בהם ניתוק רגשי. אין בהם הדגשה של אופי. אין בהם קונטקסט. אין בהם כוונה. למעשה לא ברור מי ביים אותם: האם היה זה הצלם או המצולם? התצלומים האלה מזכירים snapshots, אם כי יש בהם יותר מזה: הם מכילים איכות גולמית, בלתי ניתנת לתיאור מילולי שנסמכת על הקשר הרגשי שבין הצלם והמצולם. דומה שהנושא של התמונות האלה איננו האדם המצולם אלא הדיאלוג שלו עם הצלם ועם המצלמה. יש כאן משהו סתום, סיפור שאיננו ברור שנתמך בגימור ה"חלבי" של התמונות (שמאפיין את הציוד בו נעשה שימוש). עבודתו המאוחרת של ווקר אוואנס חורגת מכל ז'אנר צילומי ולכן היא מצליחה לבלבל את מבקרי האמנות.
    התצלומים מלאים בסתירות: פשוטים אבל מסובכים, נייטרליים אבל אמוציונאליים, נגישים אבל סתומים. הם בעיקר חסרים כוונה בהירה וקוהרנטיות מזוקקת, שאוואנס הטיף להן במהלך כל הקריירה שלו. התמונות האלה אישיות, סובייקטיביות, נאיביות במידה רבה, חפות מיומרה, מיידיות ואותנטיות וזאת בדיוק הסיבה לכך שאני אוהב אותן. הצלם של התמונות האלה איננו "נופל" באף אחת מהקטגוריות שהזכרתי כאן. למעשה הוא לא מתפקד כלל כצלם, אלא כשותף לדו-שיח. כזה שמקשיב לדברים שנאמרים ולכאלה שלא. אלה הן התמונות האינטליגנטיות ביותר שראיתי. רק אדם זקן וחכם יכול היה ליצור אותן.

    Walker Evans, Gay Burke, Tuscaloosa, Alabama, October 28, 1973
    Walker Evans, Virginia Hubbard, Destin, Florida, August, 6, 1974
    Walker Evans, Ricki Hudeas, Old Lyme, Connecticut, August 24, 1974

    יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

    ואם כבר פוטוג'ורנליזם

    Michael Kamber, צלם דסק החוץ של העיתון The New York Times כתב גילוי דעת על המצב הנוכחי של הפוטוג'ורנליזם. שתי פסקאות בדבריו משכו את תשומת לבי:
    And of course, a photojournalist today has to be much more of an overall journalist - video, written pieces, and multi-media are crucial to stitching together a living... Do I like this new developing model? Not much. Does it allow for a photographer to have job security, raise a family with health insurance, know that someone will evacuate him or her if injured in a warzone? Absolutely not.
    וגם:
    ...What troubles me is that we are becoming ghettoised. As the mainstream press dies a slow and ugly death, we increasingly work for each other - for the cultish community of photo festivals and workshops, awards and grants, boutique print collectors. And this new model will surely exacerbate something I deplore about photojournalism: it is increasingly a community of privileged white people. I was astonished a few years ago to sit at an awards ceremony in Amsterdam with about 300 other photographers and editors. There was exactly one African and possibly one or two Latinos in the room, though probably 75% of the ‘subjects’ were people of colour. 
    נראה שהפוטוג'ורנליזם זקוק למודל חדש שיגשר בין צלמים לקהל שלהם. העיתונים הגדולים גוססים וכבר אינם מסוגלים לשאת סוללות של צלמי מערכת. מאידך, האינטרנט כאוטי מכדי שצלמים יוכלו להתבסס עליו כמקור הכנסה יציב. יוזמות כגון זו צצות לפעמים, אבל קשה לדעת אם יצליחו להתבסס: זמינות המידע ברשת ותרבות ה-WEB 2.0 בוודאי אינם גורמים מסייעים. קרנות פרטיות המעודדות פוטוג'ורנליזם חופשי ויצירתי והפרסים שהן מציעות הם טיפה בים. ובכל זאת, יותר צלמים צעירים עוסקים בצילום עיתונאי מאשר אי פעם בעבר. זהו זן חדש של צלמים שנולד אל תוך המשבר ומנסה לפלס לו דרך. מה שבטוח - חוש עסקי מפותח הוא כיום תנאי הכרחי להישרדות לא פחות מחוש לתזמון ולקומפוזיציה צילומית.
    האמת העצובה היא שכיום העולם לא זקוק לצלמי עיתונות. תמיד יימצא מישהו עם מצלמה במקום הנכון ובזמן הנכון שישמח לספק את תאוות הקוראים לעדות חזותית תמורת כמה מטבעות. מבחינת עורכי העיתונים זה זול יותר ואותנטי יותר מאשר לשלוח צלמים לקצווי ארץ. ייחודו של צלם העיתונות המוכשר ביכולתו ליצור פוטורפורטאז'ה. אבל זה ז'אנר עיתונאי שדורש זמן, כוונה והתמדה. ולמי יש זמן היום?

    אנצל את ההזדמנות כדי להמליץ שוב על אתר הפוטורפורטאז'ה העצמאי החביב עלי - Brun magazine.


    הצילום בשירות החברה

    ב-1935, שיא השפל הכלכלי בארצות הברית, קם גוף פדרלי בשם Farm Security Administration שמטרתו היתה שיקומן של חוות חקלאיות במשבר ושיפור תנאי המחיה של פועלים חקלאיים מוכי עוני ומצוקה. אחת ממפעלות הגוף הזה התמקדה בתיעוד תנאי החיים הקשים בספר האמריקאי. ה-FSA העסיק מספר צלמים, ביניהם Walker Evans, Gordon Parks ו-Dorothea Lange שתפקידם היה לנסוע מחווה לחווה, ממחנה עבודה אחד לשני, ולתעד את האנשים במצלמתם. עשרות אלפי התצלומים שנוצרו ע"י ה-FSA בין 1935 ו-1944 מהווים עדות מוחצת למצוקה של אותן שנים. תצלומים רבים זכו לפרסום בעיתוני התקופה וחלקם זכו למעמד של יצירות מופת. המפעל התיעודי הזה השפיע מאד על דעת הקהל האמריקאית ועזר לבסס את תכנית השיקום שנודעה בשם הכולל The New Deal. זאת למרות שה-FSA נחל כישלון מוחץ במשימתו העיקרית - הקמת חוות קולקטיביות על קרקעות בבעלות הממשלה (בכל זאת מדובר בארצות הברית).
    צלמי ה-FSA זכו לתהילת עולם: Walker Evans פירסם את הספר החשוב Let us now praise famous men וזכה בשנת 1945 למשרת עורך במגזין Fortune (כמה אירוני). Gordon Parks היה לצלם מוביל במגזין Life ו-Dorothea Lange זכתה בפרס מטעם קרן גוגנהיים (עליו ויתרה כדי להתרכז בעבודתה) וב-1945 הוזמנה ע"י Ansel Adams לשמש כחברת סגל ב-California School of Fine Arts. גורלם של גיבוריהם המצולמים שפר עליהם פחות. הם ומרבית צאצאיהם המשיכו לכלות את ימיהם בעבודה חקלאית שוחקת וכפויית טובה. בראיונות עיתונאיים שנערכו בשנים האחרונות התלוננו אחדים מבניהם ונכדיהם של האנשים האלה על כך שסיפוריהם סולפו כך שיידמו דרמטיים יותר, על כך שהצלמים לא טרחו לשלוח אליהם עותקים של התצלומים או של הספרים שזכו לפרסום ובעיקר על התיאור של אנשים שוויתרו על הסיכוי לשפר את מצבם בעוד הם המשיכו להילחם ולקוות.
    חוסר ההבנה של הצלם המבקר את הסיטואציה אליה הוא נקלע הוא בעיה שזוכה להתייחסות בשנים האחרונות. הפוטוג'ורנליסט הטיפוסי הוא גבר לבן, מערבי, עירוני ומבוסס כלכלית. המשיכה שלו לעוני ולמצוקה נובעת בראש ובראשונה מסקרנות אנושית פשוטה, אולי גם מיסוד נפשי הומאניסטי או מהתעניינות אקדמית. עבורו זאת קודם כל עבודה: הוא נשלח לצלם ולא בוחר לעשות זאת. התוצאה היא במקרים רבים תיאור פלקטי וסנטימנטלי של מציאות מרוחקת. דורותיאה לאנג סיפרה שכשצילמה את התמונה המזוהה איתה יותר מכולן, Migrant mother, היא עצרה את מכוניתה בפתח מחנה העבודה, ראתה את האם ואת ילדיה מרחוק וחשפה כעשר פעמים תוך שהיא מתקרבת אליהם. התמונה האחרונה בסדרה הזאת היא שזיכתה אותה בתהילה. ואני חושב שאלה בני אדם, לא זברות בספארי. ווקר אוואנס עצמו התקומם כנגד תיאור כזה של אנשים עניים, שמצא את ביטויו בעבודתו של הצלם והאוצר הניו-יורקי  Alfred Stieglitz, ואימץ לעצמו סגנון אובייקטיבי במודע.

    Dorothea Lange, Migrant mother, Nipomo, California 1936
    Walker Evans, Untitled, 1936
     בשנים האחרונות כתב החוץ, ולצורך העניין גם צלם החוץ של מערכות עיתונים הם פונקציות שהולכות ונעלמות. זה קורה לא רק בגלל המשבר הכלכלי שפוקד את העיתונות הכתובה אלא בעיקר בגלל התבססות הגישה לפיה עיתונות מקומית תמיד מעורה יותר בהלכי הרוח ובהתרחשויות. צלמים מקומיים נתפסים, לדעתי בצדק, כמי שנגע הנרקיסיזם עדיין לא כילה בהם כל חלקה טובה. אפילו עולם האמנות האליטיסטי מאמץ בעשורים האחרונים צלמים שעוסקים בנושאים כואבים הקרובים לחייהם האישיים. Richard Billingham ו-Nan Goldin הם אולי שני הבולטים שבהם.

    Photograph: Richard Billingham
    Photograph: Nan Goldin

    יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

    התאמה לצרכים

    הפוסט הזה מיועד למי שמתכנן רכישה של מצלמה איכותית. לצורך העניין נגדיר "מצלמה איכותית" ככזאת שתומכת בהחלפת עדשות. לא חסרים אתרי אינטרנט שמשווים בין מצלמות. למעשה, חיפוש פשוט תחת המונח "photography" יעלה בחכתו בעיקר אתרים טכניים שבוחנים את איכות התמונה עד לרמת הפיקסל. לגישה הזאת יש שלושה חסרונות בולטים:
    • הבחינה מתעלמת מתכונות פונקציונאליות חשובות ומצד שני מקצינה הבדלים זעירים שלא יבואו לידי ביטוי בשימוש יומיומי.
    • העדשות המתאימות לדגם הנבחן אינן מהוות מרכיב בבחינה למרות שהשפעתן על ביצועי המצלמה ועל איכות התמונה גדולה.
    • צרכי המשתמש אינם באים לידי ביטוי והציון שניתן לכל מצלמה מייצג שקלול שרירותי של מגוון התכונות שלה.
    על מנת לסייע לבחירת מצלמה שמתאימה לצרכים הספציפיים של המשתמש, כתבתי תוכנית אקסל קטנה שמאפשרת למשתמש לקבוע אילו תכונות חשובות לו יותר ואילו חשובות לו פחות. התכנית ממליצה על חמש המצלמות המתאימות ביותר מבין מבחר של 20 גופי מצלמה עדכניים. ניתן להוריד אותה מכאן.
    כמה עצות לשימוש באפליקציה:
    • מומלץ לתת דירוג חשיבות של 1 לכל התכונות שאינן רלוונטיות לצרכים.
    • מומלץ שלא לתת דירוג חשיבות של 5 ליותר משתיים או שלוש תכונות.
    • דירוג ההתאמה של מגוון התכונות בכל דגם נמצא בגיליון 2 וניתן לשינוי. הדירוג מבוסס על סקירות זמינות ברשת.
    • ההמלצות הניתנות ע"י האפליקציה מיועדות לתת למשתמש כיוון לבירורים נוספים. אלה אינן המלצות קונקרטיות.
     
    שחקו עם האפליקציה הזאת כאוות נפשכם ותהנו. בתמורה, אשמח אם תמלאו את שאלון ההיכרות.
    .

    יום שני, 13 בדצמבר 2010

    המלצה

    לא אהיה הראשון וכנראה שגם לא האחרון שימליץ לכל מי שמתעניין בצילום על סדרת הטלוויזיה הנפלאה The Genius of Photography. הסדרה, בהפקת ה-BBC, הועלתה בשבועות האחרונים על ששת פרקיה ל-Youtube (כל פרק מחולק לארבעה פרקי משנה בני 15 דקות כל אחד). היא עוסקת בתולדות הצילום מאז המצאת המצלמה ועד היום. כל פרק עוסק בתקופה מסויימת בהיסטוריה של הצילום אבל גם בהיבט מרכזי שלו שהיה דומיננטי בתקופה המדוברת. הדיונים עמוקים ומרתקים והתצלומים המשמשים להם רקע יפיפיים ובעלי חשיבות תרבותית, כל אחד בתורו. זו אמנם סדרה העוסקת בראש ובראשונה בצילום, אבל המעורבות החברתית של המדיום מעניקה לנו הזדמנות ללמוד משהו גם על השינויים הרבים שחלו בחברה ובתרבות המערביות ב-170 השנים האחרונות. למעשה אינני מצליח לחשוב על הרבה עיסוקים מועילים יותר בימים קרים אלה מאשר לשבת ולצפות ולהתרגש ולמלא את מצבר ההשראה.
    אגב, בעקבות הקרנת הסדרה הזאת יצא לאור ספר באותו שם, מאת Gerry Badger, שמשלים את הסדרה. ניתן לעיין בחלקים ממנו כאן.


    יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

    שאלון היכרות


    אנא, מלאו את השאלון הבא על מנת שאוכל להכיר אתכם. השאלון הוא אנונימי ולא ייעשה בו שימוש למעט לצרכי הבלוג. יש לגלול כלפי מטה. השאלון נפרש על פני ארבעה עמודים וכולל עשר שאלות קצרות.
    תודה על שיתוף הפעולה.
    .


    שלושה ימים, 1400 מטרים, 30 מעלות צלזיוס


    עין גדי, יום חמישי 9 בדצמבר







    קיבוץ אל-רום, יום ראשון 12 בדצמבר








    Google Analytics Alternative