יום שני, 14 בפברואר 2011

על צילום זכרונות

דברים אלה נכתבים בתשובה לאחד הקוראים, ששאל כיצד לצלם זכרונות. שאלה פשוטה שבצידה אתגר. על מנת להתחיל לענות על השאלה הזאת הזנתי את המחרוזת המתאימה לשורת החיפוש של גוגל. רוב התוצאות שקיבלתי קשורות לצילום חתונות (אלא מה) או שהן מכוונות לדיונים שטחיים למדי על צילום בטיולים שבצידם הטיפים הרגילים. לכן, Bazzaz, עלי לשבח אותך על שאלתך המקורית. נראה שעלית על משהו שעדיין לא זכה לדיון נרחב.
צילום זכרונות, כמו גם צילום חלומות, הזיות, חזיונות ושרעפים מתקשר בעיני לסגנון הפיקטוריאליסטי. הרעיון הכללי הוא הרחקת התמונה מדרך הראיה האובייקטיבית, המכאנית. כלומר, זהו צילום אנטי-תיעודי, אינטרוספקטיבי, שמדגיש את היסוד הסובייקטיבי של הראיה. מאפיין חשוב של צילום כזה הוא האבסטרקציה: הוא נוקט בטכניקות שונות על מנת להסתיר, לטשטש ולהטעות. הוא איננו מספק הסברים. להיפך, מטרתו לגרום למתבונן לשאול שאלות. הצילום הפיקטוריאליסטי משתמש ביצירת אווירה כתחליף ל"סיפור". הוא מתיימר לפנות אל המתבונן ברמה תת-קוגניטיבית; ליצור קשר ישיר עם רגשותיו (ה-punctum הידוע של Barthes).
כולנו מכירים את האינטרפרטציה ההוליוודית לזכרון: הפלאשבק. על מנת להבהיר לצופה שמה שהוא רואה איננו חלק מהעלילה הנרקמת אלא משהו שהתרחש בעבר, יוצרי הסרטים אימצו כמה מן הטכניקות הפיקטוריאליסטיות הנפוצות: הדמיה של טכנולוגיות היסטוריות, טשטוש בולט, עיוות אופטי, שחור לבן או לפחות הפחתת הרוויה, קונטרסט גבוה והחשכת שולי התמונה. מכיוון שכך, רצוי להימנע משימוש בטכניקות האלה בצילום "זכרון": העניין הוא הסתרה, לפחות זמנית, של כוונות הצלם מפני המתבונן ושימוש בקלישאות לא ישרת את המטרה הזאת. יותר מזה, ביצירת אווירה ע"י שימוש באמצעים קישוטיים וקוסמטיים בלבד יש משום זלזול במתבונן. לדעתי האבסטרקציה צריכה להתחיל מהקומפוזיציה.

אתייחס כאן לעבודתם של כמה צלמים שעסקו ועוסקים בצילום בלתי קונבנציונאלי המתקשר לזיכרון שלהם:
Minor White אמר פעם: "בהיותי צלם אני מחליף רק את המדיום. תמציתם של המלה הכתובה ושל הצילום גם יחד היא השירה". White ידוע בצילום הספיריטואליסטי שלו. ברבות מעבודותיו נושאי הצילום אינם אובייקטים מוגדרים, אלא צורה ומרקם.

Minor White, Barnacles, Lobos National Park, California, 1963
צלם מגנום Gueorgui Pinkhassov מתמחה בפרגמנטציה: רבות מהקומפוזיציות שלו כאוטיות במבט ראשון ומרובות מוקדי עניין. הוא מרבה להשתמש בהשתקפויות על מנת לחלק את תשומת הלב של המתבונן.

Gueorgui Pinkhassov, Ballet master, 2008
Laura El-Tantawy מרבה להשתמש במסכים שקופים למחצה על מנת לגלות ולהסתיר את הנושאים שלה בעת ובעונה אחת. הקומפוזיציות שלה דחוסות מאד ואינן מותירות אוויר לנשימה.

Laura El-Tantawy, A woman walks through the market in the tourist city of Pushkar in the Rajasthan region of India. From the series “The Veil”, 2008
Francesca Woodman צילמה סדרה של פורטרטים עצמיים מעוררי מחשבה. היא השתמשה בחשיפות ארוכות ובחפצים יומיומיים על מנת לרמוז על הלך רוחה. Woodman התאבדה ב-1981, כשהיתה בת 22.

Francesca Woodman, On Being an Angel, 1977
הדוגמאות האלה לא נועדו לחיקוי. כל אחד מהצלמים האלה פיתח ראיה מקורית וייחודית על מנת לבטא את עולמו הפנימי, את אמונותיו וכן, את זכרונותיו. המשותף לכולם הוא נון-קונפורמיזם ראוי להערכה. איש איש בדרכו הם מתריסים כנגד האסתטיקה של הזרם המרכזי, נאמנים לדרכם. ואני מאמין להם.
אם לחזור לשאלה: "כיצד לצלם זכרונות?", ובכן, אין לי תשובה טובה. חווית הזיכרון אינדיבידואלית. כל אחד זוכר בדרכו שלו ולכן על כל אחד למצוא את הדו שיח הפנימי שלו עם עברו ואת הראיה הפרטית שלו.
.

3 תגובות:

  1. תודה על ההיענות לבקשה.
    פוסט מעניין; שמתי לב גם שהמשותף לכל התמונות שהבאת הוא הדחיסות והאינטנסיביות שבהן, גם אם הן רגועות.

    השבמחק
  2. לא חושב שניתן לצלם זכרון, זה דבר מאד אישי.
    מה שכן ניתן לעשות הוא לצלם תמונה אשר יכולה לשמש כטריגר להעלת זכרון או זכרונות.
    למשל תצלום של רכב ישן של דגם שהיה גם בבעלות המתבונן, למרות שלא מדובר ברכב שלו, התמונה יכולה להעלות זכרונות שקשורים באותו רכב. אותו תצלום לא יעורר שום זכרון או רגש אצל מישהו אחר....

    בכלל תמונות יכולות להוות כטריגרים אשר מפעילים חושים שונים וחלקים שונים במוח, לדוגמה תמונת אוכל טובה שמזכירה את הבית מהילדות יכולה אפילו לגרום לנו להריח את התבשיל.

    השבמחק
  3. Bazzaz,
    אכן, קומפוזיציה דחוסה נוטה לבלבל מעט את המתבונן. זה חלק מההסתרה שדיברתי עליה.

    שגיא,
    האינטרפרטציה שלי ל"צילום זכרון" קשורה לדו-שיח פנימי בין האמן לבין עברו. התוצאה תהיה קומפוזיציות מסובכות, עמוסות בסמלים אישיים שבהן חלוף הזמן מקבל תיאור חזותי. למשל, בתמונה האחרונה מבין אלה שהצגתי בפוסט חלוף הזמן מיוצג ע"י שינוי מרומז במצב הצבירה של הכפות והמזלגות.
    סוג צילום שכזה דורש אינטרוספקטיבה עמוקה, כי עליו לבטא את פנימיותו של היוצר באמצעות אובייקטים מהעולם הגשמי. התצלומים שלמעלה מצליחים לגעת במתבונן גם אם הדימויים העולים מהם אינם מוכרים לו. יחד עם זאת, אני מסכים שהזכרון הוא עניין אישי ולכן לא ניתן לסכם את התאור שלו בעזרת מערכת אוניברסלית של "כללים".

    השבמחק

Google Analytics Alternative