יום שישי, 29 באפריל 2011

מסיבה

לפני שיצאתי לחופשה הקטנה כתבתי על עדשות פריים מהירות ועל המגבלות שלהן. אחד המאפיינים הבולטים של תצלומים שהופקו בצמצם רחב הוא טבעות האור המופיעות ב-specular highlights. הן גורמות לאזורים שמחוץ לתחומי עומק השדה להיראות כמלאים בפרטים ולהסיח את דעת המתבונן מן הנושא. מצד שני, הן עשויות להוסיף לאווירה בסיטואציות שממילא אינן שקטות.
סדרת התצלומים הבאה צולמה בתנאים קשים: בתאורה קלושה ומשתנה, ללא פלאש, בעדשה ידנית ובצמצם פתוח. האווירה היתה תזזיתית ושמחה. חוסר התלות במיקוד אוטומטי סייע לחשוף בדיוק בזמן.









.

יום שני, 25 באפריל 2011

אאוריקה

זכרונות אבודים מכרטיס זכרון אבוד.




.

יום ראשון, 24 באפריל 2011

הודעה

השבוע אצא לכמה ימי חופש בדרום החם. אחזור ביום שישי. עד אז, תהנו מהאביב.

חטאים קטנים



Photograph: Peter Davies


.
.

יום שישי, 22 באפריל 2011

חדות סלקטיבית ומגבלות הצמצם הרחב

החדות הסלקטיבית היא תכונה אופטית ייחודית לצילום: אנחנו לא מציירים כך ובוודאי שאיננו רואים כך, אבל מאחר שהיא כבר שם אנחנו משתמשים בה. חובבי צילום מתחילים רבים אינם יודעים להגדיר בדיוק מה מאפיין את אותו "מראה מקצועי" שהם מחפשים. ניסיוני מלמד שיש בו שילוב של שלושה מרכיבים: טווח דינאמי רחב שממלא את רוב שטח התצלום בפרטים, צבעים רוויים ו"טבעיים" שמעניקים למתבונן תחושה כאילו הוא נמצא בסצנה המצולמת וחדות טובה, אם כי סלקטיבית, שמסייעת למתבונן להתמצא בסצנה המצולמת ומכוונת את מבטו אל הנושא. ארבעה גורמים משפיעים על האפקטיביות של הפרדת הנושא מהרקע באמצעות חדות סלקטיבית:
  • היחס בין מרחק הנושא מהמצלמה לבין המרחק שלו מעצמים אחרים בסצנה
  • אורך המוקד
  • מפתח הצמצם של העדשה
  • שטח המדיום הרגיש לאור - הפילם או החיישן
אין ספק שהגורם המשפיע ביותר הוא יחס המרחקים. הדבר בא לידי ביטויו הבולט ביותר בצילום מאקרו, בו עומק השדה רדוד כל כך עד שיש להשתמש ב"העמסת פוקוס" כדי לקבל נושא מפורט מספיק. מאידך, הפרדה בין שני מישורים סמוכים באמצעות חדות סלקטיבית היא בלתי אפשרית.
שני הגורמים הבאים קשורים זה לזה באופן הדוק, כי כושר הפרדת הפוקוס נמצא ביחס ישר לקוטרו (המוחלט) של עיגול האור התחום בצמצם. מחלקים את אורך המוקד האמיתי של העדשה במספר ה-F שלה. כך למשל, קוטר הצמצם המירבי של עדשת 55 מ"מ בעלת צמצם f/3.5 הוא 15.7 מ"מ, קוטר הצמצם המירבי של עדשת 85 מ"מ בעלת צמצם f/1.8 הוא 47.2 מ"מ ואילו קוטר הצמצם המירבי של עדשת 200 מ"מ בעלת צמצם f/2.8 הוא 71.4 מ"מ.
הגורם האחרון, שטח המדיום הרגיש לאור, איננו משפיע באופן ישיר על כושר הפרדת הפוקוס אבל הוא משפיע על מרחק המצלמה מהנושא: ככל שהמדיום גדול יותר כך יידרש מרחק צילום קטן יותר על מנת לכלול אובייקט נתון במסגרת הפריים משום שאורך המוקד האפקטיבי של עדשה קטן עם הגדלת המדיום. כשמקטינים את מרחק המצלמה מהנושא כושר הפרדת הפוקוס גדל.

כאן המקום לומר משהו על עדשות מהירות: העובדה שעדשה מצוידת בצמצם רחב כגון f/1.4 או f/1.8 אין בה כדי להעיד על איכות התמונה במפתח הצמצם המירבי. ברוב* העדשות האלה, תצלומים המופקים בצמצם פתוח סובלים מאיכות טכנית ירודה שבאה לידי ביטוי בהאפלת פינות, באברציות כרומטיות בולטות, בחוסר חדות ניכר וב"טבעות אור" באזורים שמחוץ לתחומי עומק השדה. אין להכחיש שהמראה האופייני למפתח צמצם רחב הוא ייחודי ועשוי להוסיף "אווירה" חלומית לתמונות, אבל הוא שונה מאד מהמראה ה"מקצועי" שאת מאפייניו מניתי למעלה. עדשות מהירות מצטיינות על פי רוב באיכות בניה גבוהה (הן מיועדות לצלמים מקצועיים ולכן יקרות יחסית) ובאיכות תמונה גבוהה מאד במפתחי צמצם מיטביים (על פי רוב f/2.8 או סגור יותר). הן עשויות להגביר את בהירות העינית (הדבר תלוי גם במבנה העינית עצמה) ומאפשרות, בלית ברירה, פתיחה של הצמצם למפתח גדול, אבל אם השיקול העיקרי ברכישת עדשה כזאת הוא קבלת עומק שדה רדוד - מוטב לחשוב שנית. עדשה בעלת אורך מוקד גדול יותר או פשוט התקרבות אל הנושא ישיגו את אותה מטרה במחיר נמוך יותר ובאסתטיקה "קונבנציונאלית" יותר.

* בעדשות מהירות אחדות ניתן לצלם בצמצם פתוח מבלי "לשלם" באיכות התמונה. הקבוצה הזאת כוללת את עדשות Summilux ו-Noctilux של לייקה, את עדשת 50mm f/1.7 SMC-M של פנטקס, את עדשת 20mm f/1.7 ASPH של פאנסוניק ואולי שתיים או שלוש עדשות נוספות.
 
.

יום שני, 18 באפריל 2011

משהו לפסח

בהגדה יש קטע סתום שמדבר על ארבעה בנים: חכם, רשע, תם והאחד שאינו יודע לשאול. המשפט שמצוטט מפי כל אחד מהם לא ממש נהיר לי. לקראת פסח חשבתי עליהם מעט, ולפניכם התובנות שלי:
  • לתם אין הרבה ידע או ניסיון, אבל הוא סקרן. הוא אוהב ללמוד ולהתנסות. הוא פתוח לדעות שונות, לחוויות חדשות. התם תמיד אומר כן. תלמיד מצטיין.
Garry Vinogrand, Couple in Central Park, New York City, 1967
  • הרשע הוא היפוכו של התם: יש לו ניסיון רב וידע רחב, אבל הוא אינו שש להרחיב את הידע הזה. הוא קשיח, מקובע במסגרת הישנה והטובה. הרשע נוטה לשלול.
Photograph: Helmut Newton, 1988
  • החכם הוא בעל ידע וניסיון, אבל בניגוד לרשע הוא פתוח לרעיונות חדשים ושמח להתנסות. הוא משתמש בידע שלו על מנת ללמוד עוד. בניגוד לתם, בעל העיניים הפעורות, החכם ביקורתי יותר ויודע גם לשלול לפעמים. והוא מורה מצוין.
Photograph: Henri Cartier-Bresson
  • וזה שאינו יודע לשאול? אין לו ידע רב והוא לא רוצה לדעת. לא תלמיד ולא מורה. וינסנט ואן גוך כזה. עזבו אותו לנפשו והוא עוד יפתיע אתכם.
Mario Giacomelli, Scanno, 1957
קחו את זה לאן שאתם רואים לנכון, רק השתדלו להיות חכמים.

חג שמח.

.

משבר צילום בצל "צילום תיירותי"

באוקטובר האחרון חזרתי מטיול בספרד. אבל לא על זה אני הולך לכתוב הפעם (אולי בפעם הבאה) אלא על משהו אחר.

כחובב צילום וגם כחובב אומנות עסקתי בתכנון הדברים שאני הולך לצלם, איזה ציוד אני אקח, איך לארוז את הכל, נכנסתי לאתרים שעסקו בספרד, חיפשתי צלמים מספרד בflickr ועוד ועוד - בקיצור "עבדתי בזה". אני חייב לציין שלא התאכזבתי, אכן זכיתי לראות נופים קסומים, אנשים, מבנים, מוזיאונים, מקומות ויצירות אומנות אשר גרמו לי הנאה מרובה. אך בצד כל זה קרה גם משהו שלא ידעתי לצפות אותו מגיע וכשהוא הגיע לא ידעתי מה לעשות - לראשונה בחיי נתקלתי בתופעה של "צילום תיירותי". תופעה שגרמה אצלי משבר בצילום

אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה "צילום תיירותי" ולמה זה גרם לי למשבר?

בשביל להסביר יותר טוב אתן דוגמא אחת (מיני רבות):
בזמן שביקרתי במוזיאון דאלי עמדתי מול תמונה, הסתכלתי עליה, קראתי מה שמה, ניסיתי להעמיק ולנתח את המרכיבים האומנותיים השונים, את החומרים שבהם דאלי השתמש ולנסות "להיכנס" לראשו של האמן. תוך כדי מה שאני עומד ומסתכל על התמונה נעמדה מולי גברת, הוציאה את המצלמה שלה, צילמה והמשיכה הלאה מבלי להסתכל על התמונה, מבלי לבדוק מה שם התמונה. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שזו תופעה חד פעמית. אבל מכיוון שזה קרה בעוד הרבה מקומות הבנתי שמדובר במגפה המונית. לאט לאט התחלתי לסלוד מהעובדה שהבאתי מצלמה איתי לטיול או לחילופין התביישתי ללכת איתה תלויה על צווארי מכיוון שזה רמז שאני בטח "אחד מאלה". כל לחיצה על כפתור הצילום היתה מלווה ברגשות מעורבים.

כך, תוך כדי הטיול עצמו, מצאתי את עצמי מצלם פחות ופחות, ויותר שואל את עצמי לשם מה אנשים מצלמים את מה שהם מצלמים וגם קצת למה בכלל אני מצלם - משבר!

כשחזרתי ארצה תחושות אלה התחזקו במיוחד אחרי שכולם שאלו אותי איך היה? וגם כמה תמונות צילמתי, מכיוון שרק הייתי בתחילתו של המשבר לא ידעתי מה לענות ושלפתי את הנתון המספרי של התמונות שצולמו במהלך הטיול - נתון מפתיע בהתאם לעובדה שכולם ציפו ליותר...

התחלתי לצלם פחות, המצלמה נשארה לה בחדר בתוך התיק, חזרתי לצלם בפילם, חשבתי פעמיים לפני שאני לוחץ על הכפתור, בחרתי שלא לצלם באירועים חברתיים - למרות שזה מה שציפו ממני. הפסקתי להסתכל על תמונות באינטרנט או על אתרי צילום - משבר!

בתוך התקופה הזאת, הגעתי במקרה לבלוג הזה - העין. אחד הפוסטים שהוגדרו כ"פילוסופיה בגרוש" (כבר לא זוכר מה זה היה...), תפס אותי, בפשטות, ביכולת לעשות לי קצת סדר במחשבות. הבנתי שחיפשתי קצת הכוונה והדרכה (מקור השראה ולא מקור סמכות) כך נהפכתי לקורא קבוע שעוקב אחרי כל מה שמתפרסם, קורא, לומד דברים לא הכרתי, מתנסה, חושב מחדש על הצילום וגם מגלה משמעויות חדשות.

אז כאשר הקול קורא יצא לדרך הרגשתי שהגיע הזמן.
תודה לשאול על הבמה, אני חושב שזה הולכת להיות התנסות מעניינת.
ושיהיה לכולנו חג חירות שמח.

אייל






יום שישי, 15 באפריל 2011

עשר דרכים לזהות connoisseur (או בעברית עממית: פלצן)


10. התמונות שהוא מצלם, הבגדים שהוא לובש, הספרים שהוא קורא - הכל בשחור לבן.


9. לעולם, לעולם הוא לא ישתמש בעדשת זום.


8. הוא מלהג על מצלמות ריינג'פיינדר ישנות, או לפחות על Rolleiflex, אבל מצלם בדיגיטלי.


7. הוא יודע מיהו Gerhard Steidl (הנה).


6. הוא חוסך על מנת לרכוש את הספר Sumo מאת Helmut Newton בהוצאת Benedikt Taschen.


5. הוא יודע להסביר את המונח היפני bokeh (קל יותר להבין את תאוריית הקוונטים).


4. מבט חטוף בתמונה מספיק לו על מנת לזהות את יצרן העדשה (הגרמני).


3. הוא מכיר את ההבדלים בין עדשות Summilux, Summicron, Summarit ו-Elmarit.


2. הוא מעדיף את המונח Foto על Photo.


1. הוא הוגה נכון את השם Voigtländer (הנה).

.

שאלון: גודל החיישן

נו, מה אתם חושבים?


תודה מראש למשתתפים. לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בתוצאות.
.

יום חמישי, 14 באפריל 2011

צילום ילדים: שאלות ותשובות

שאול שלום,
לאחרונה אני מתלבטת בנושא שאשמח לשמוע את דעתך עליו:
אני צלמת חובבת. התחלתי להתייחס לנושא הצילום כתחביב "רציני" לפני מספר שנים וקניתי את ה-DSLR הראשונה שלי רק  לפני שנה וחצי. מאז, כאמא לשני קטנטנים, אני מצלמת מעט מאד "לשם הצילום" והרבה מאד "לשם התיעוד". יחד עם זאת אני מנסה להפוך את תיעוד השניים שלי לנושא אמנותי יותר ולהביע את עצמי ורגשותי באמצעות הצילום. כאן נתקלתי בקושי.... צילום ילדים, אפילו תיעודי, הוא אתגר בפני עצמו. הם זזים מהר וסצנות קטנות ויפות משתנות תוך כדי שאני מרימה את המצלמה ולפני ה"קליק" (מזכיר קצת את תאוריית הקוונטים - עצם התיעוד משנה את התוצאה). אני מוצאת את עצמי חוזרת כל הזמן לצילום במצב אוטומטי על מנת שאספיק לתעד וכדי לא לפספס את הרגע. חשיפה מבוקרת יותר לוקחת לי זמן ועד שאני מתאפסת על מהירות התריס וגודל הצמצם המתאים הרגע כבר נעלם לו. זהו, בקצרה, נושא אחד שמעסיק אותי רבות בעניני צילום ואשמח לשמוע את התובנות שלך בנושא.
הנושא השני כבר פילוסופי/ פסיכולוגי יותר אבל מענין אותי לא פחות.
כמו שכתבתי, יש לי שני ילדים. אחד מהם בן 8 חודשים. משום מה, ולמרות שצילומי תינוקות שרק נולדו מרגשים במיוחד, מיעטתי לצלם אותו. לפני שבועיים נולדה לחברתי בת קטנה והיא הזמינה אותי (בעצם את ה -DSLR שלי עם הפלש החיצוני...) לצלם אותה. נהנתי מאד לצלם את התינוקת המקסימה ואני חושבת שיצאו תוצאות טובות במיוחד. חווית הצילום של התינוקת הבהירה לי שכנראה שיש לי קושי בלצלם את הילדים שלי בגלל מעורבות רגשית עמוקה. אני מסתכלת על תמונות ילדיך שאתה מפרסם בבלוג ובפורום. לא את כולן אני אוהבת, את חלקן אני בכלל לא מבינה. אבל רואים בהם רגש עמוק ואת האהבה שאתה חש כלפי המצולמות. משום מה אני מתקשה להשתמש בצילום באותו אופן. אולי כי אני מנסה להתרכז יותר מידי בתוצאה אסתטית/ מקובלת או בחשיפה/קומפוזיציה נכונה ומאבדת תוך כדי כך את היכולת ל"הכנס" לתוך התמונה ולהרגיש את הסצנה.
אשמח לשמוע מה אתה חושב על זה וכיצד אפשר לגדול משם.
תודה, י'
י' היקרה,
שאלתך הראשונה מתייחסת לתגובה ברגע ה"נכון". זוהי סוגיה שהטרידה צלמים רבים לאורך מאה השנים האחרונות. האיש שהתלבט בה יותר מכולם היה הצלם הצרפתי Henri Cartier-Bresson. הסרט הזה מדגים את דרך העבודה הייחודית שלו. שימי לב לאופן שבו הוא מתבונן בסביבתו וכמה מעט הוא נוגע במצלמה (אם תרצי, צפי גם בחלקים השני והשלישי של הסרט המעניין הזה). שימי לב גם שרוב התמונות המוצגות בסרט צולמו בתנאי שפע של אור ושעומק השדה בהן גדול. זה בעצם ה"סוד" שמאפשר תגובה מהירה: מקסימום תשומת לב לסצנה, עד כדי יכולת לחזות את מה שעומד להתרחש, ומינימום תשומת לב להגדרות המצלמה. במידה מסויימת, התלות של הצלם במיקוד האוטומטי מקשה על השגת תגובה מהירה: היא מאלצת את הצלם להרים את המצלמה, להציץ בעינית, להצליב את נקודת הפוקוס הפעילה עם הנושא ולקמפז מחדש לפני החשיפה. הגדרת חשיפה אוטומטית לא תחסוך את התהליך הזה. על מנת לקצר את זמן התגובה יש להשתמש במיקוד אזורי (zone focusing), שמסתמך על עומק שדה גדול יחסית. מקדי את העדשה למרחק המתאים (בערך) והעבירי אותה למצב של מיקוד ידני. העבירי את שיטת חישוב החשיפה לעדיפות צמצם. כעת קבעי מפתח צמצם גדול יחסית (f/8) והעלי את ערך ה-ISO (נאמר 800) כדי להבטיח מהירות תריס מספיקה. שני תנאים שיעזרו לך להבטיח חדות טובה הם תאורה ברמה סבירה ואורך מוקד קצר יחסית. כעת תוכלי לחשוף באופן מיידי, אפילו מבלי להציץ בעינית. אם התוצאות בהירות או כהות מדי לטעמך, תקני באמצעות קביעת פיצוי חשיפה מתאים.
לשאלתך השניה, לפעמים יש צורך בפרק זמן מסויים שיוקדש ל"התכוננות" לפני שהתצלומים מתחילים להיות מוצלחים. הזמן הזה דרוש לצלם, על מנת להיכנס להלך הרוח הנינוח הדרוש לסוג כזה של עבודה, וגם למצולם, על מנת להתרגל לנוכחות המצלמה וללמוד להתעלם ממנה. צילום של אנשים בכלל וילדים בפרט מחייב מעורבות, אפילו אינטימיות בין הצלם והמצולם. תשומת הלב שאת מקדישה לקומפוזיציה ולהגדרות החשיפה עלולה לפגוע בתחושת הקירבה הטבעית בינך לבין ילדייך במהלך הצילום. בתצלומים בהם מתוארים ילדייך חסרה אותה אינטימיות. נראה שהגורם לכך הוא לא "מעורבות רגשית", אלא פשוט נוכחות משמעותית של המצלמה ב"ממשק" בין הצלמת לבין המצולמים. נסי לשמור על קשר עין עם הילדים במהלך הצילום. אם אפשר, הימנעי משימוש בעינית ונצלי את מסך המצלמה. הימנעי גם משימוש בפלאש. תני להם את הזמן הדרוש להתרגל לנוכחות המצלמה. התמונות המוצלחות ביותר יצולמו כשהם עסוקים בענייניהם.
אל תדאגי לתוצאות. הקומפוזיציה לא חייבת להיות "נכונה" (אני לא בטוח שיש דבר כזה), החשיפה לא צריכה להיות מדוייקת והתצלומים לא צריכים להיות חדים כתער או נקיים לחלוטין מרעש דיגיטלי ושאר מרעין בישין. עבדי באופן אינטואיטיבי יותר: התקרבי אל הילדים ונסי לחשוף ברגעים המעניינים ביותר. עוד טיפ קטן: אני מוצא ששימוש באורך מוקד קצר מהמקובל עובד היטב בצילום ילדים. בהצלחה.

.

יום רביעי, 13 באפריל 2011

כיצד לכתוב ביקורת - חלק רביעי: האיכות הטכנית

כשדנים בביקורת תמונה אי אפשר להתחמק מהתייחסות לבור העמוק שנקרא "איכות טכנית". בשנים האחרונות קיימת בקרב חובבי צילום מודעות רבה לדברים האלה, עד כי האיכות הטכנית הופכת לדידם של רבים לביטוי נרדף ל"איכות התמונה". הגישה הטכנית מתייחסת לצילום כאל מערכת של בעיות שעל הצלם להתמודד איתן: הבלטה של נושא התמונה באמצעות חדות סלקטיבית, שמירה על כל האינפורמציה הטונאלית של הסצנה בתחומי הטווח הדינאמי של המדיום, הקפאת תנועה והימנעות מגרעיניות יתרה הם האתגרים העיקריים שעומדים בפני הצלם. המשותף לכל ה"בעיות" האלה הוא היחס הישר בין הקלות בה ניתן להתגבר עליהן לבין מחיר המצלמה בה נעשה שימוש. אכן, מצלמה יקרה בעלת חיישן גדול ומתקדם טכנולוגית תוכל לחפות על טעויות חשיפה (באמצעות טווח דינאמי רחב), לסייע בהפרדת הנושא מהרקע (באמצעות עומק שדה קטן), לשמור על תמונה נקיה מרעש דיגיטלי במהירות תריס גבוהה יותר (כמות האור שמגיעה לחיישן גדולה) ואפילו להציע יותר אפשרויות בתיקון הקומפוזיציה לאחר החשיפה (באמצעות רזולוציה גבוהה שמאפשרת חיתוך אינטנסיבי). למעשה, צלם שמחזיק במצלמה כזאת יכול להרשות לעצמו לשגות יותר מאשר חברו שמחזיק במצלמה זולה יותר.
על ביקורת שמתייחסת להיבטים האלה של הצילום לקחת בחשבון את הציוד שנעשה בו שימוש. לדעתי ביקורת על "שמיים שרופים" או על עומק שדה גדול מדי בתצלום שהופק ע"י מצלמה קומפקטית תחטא בחוסר הבנה של מגבלות הציוד. באותה מידה, תלונות על טשטוש תנועה בולט בסצנה שצולמה באור קלוש ללא תאורת עזר הן ברוב המקרים בלתי רלוונטיות (אלא אם כן מטרת הצילום היא הקפאת התנועה). ביקורת טובה תכיל את המגבלות הטכניות השונות שעמדו בפני הצלם ותתייחס לדרכים בהן בחר להתמודד איתן או לעקוף אותן. באותו הקשר, תפקידו של המבקר לא רק לחוות את דעתו על מה שנעשה אלא גם להציע פתרונות יצירתיים שעשויים לעקוף את הקשיים הטכניים. למשל, הטיה של ההתפלגות הטונאלית לאחד הכיוונים (high key או low key) היא דרך יעילה לעקוף מגבלות של טווח דינאמי; שימוש יצירתי בטשטוש תנועה הוא פתרון אלגנטי למחסור באור; צילום מקרוב באורך מוקד רחב הוא תחליף שימושי לעדשה מהירה (לצורך הפרדת הנושא מן הרקע).
צלם טוב יסתדר עם ציוד מוגבל ע"י כך שיצליח לדייק בהגדרות החשיפה ועדיין להשיג את מהירות התריס או את עומק השדה הנחוצים לו. לעומת זאת, צלם מעולה יסתדר עם ציוד מוגבל ע"י כך שישתמש במגבלות להשגת המראה שהוא מחפש. על המבקר לשים את עצמו במקום הצלם ולהתייחס לנקודות האלה כשהוא דן בביצוע הטכני.
ביקורת שדנה באיכות הטכנית של תצלום לא יכולה להתעלם מ"התמונה הכוללת": הגדרות החשיפה, הגימור והעיבוד מטרתם לשרת את הקומפוזיציה ואת המסר (אם יש כזה). צלמים מתחילים רבים, בעיקר כאלה שגילו לאחרונה את היתרונות שבציוד SLR, יוצרים מתוך לוגיקה הפוכה. לדידם הניקיון, החדות, הפירוט וטשטוש הרקע חשובים יותר מהכל. אחד מתפקידיו של המבקר המנוסה הוא להחזיר את האיכות הטכנית לפרופורציה הנכונה שלה ולהציב את הפירמידה על בסיסה. ביקורת אמפתית אבל תקיפה עשויה לחלץ צלמים ש"תקועים" באותם שלבים אבולוציוניים שקשה להיגמל מהם: שלב הפרחים והחתולים, שלב הטלה-פוטו ושלב ה-HDR.
.

יום שלישי, 12 באפריל 2011

כיצד לכתוב ביקורת - חלק שלישי: תיאום ציפיות

המפתח בניסוח ביקורת מועילה הוא התאמתה לרמת העבודה. באופן כללי, אנחנו תופסים תצלומים בשלוש רמות שונות:
  1. גירוי אמוציונאלי או אינטלקטואלי. תצלומים מסוימים (ומעטים מאד) מביאים אותנו לידי סערת רגשות. אנחנו חשים שיש בהם punctum. הם סוחפים את דמיוננו ומעוררים בנו תגובה פיזית (צחוק, בכי, שינויים בדופק ובלחץ הדם וכו').
  2. אסתטיקה. אנחנו מתמוגגים מהיופי הנשקף מן התצלום. הצבעים, הפירוט, סידור המרכיבים בפריים, האווירה - כולם נעימים לעינינו ותואמים את הציפיות שלנו. תצלומים כאלה עשויים להיות מתוארים בביטוי הצרפתי comme il faut - "כמו שצריך".
  3. אינפורמציה. הנושא הנשקף מהתצלום מלמד אותנו דבר מה שלא ידענו ומגרה את הסקרנות שלנו. אנחנו מתעמקים בו, מחפשים הסבר.
תצלום עשוי "לדבר" אלינו בכמה רמות. הוא עשוי לכלול את שלושת היסודות האלה, אחד מהם או אף לא אחד. אין ביניהם קשר והם אינם אינהרנטיים לתמונה המצולמת. הקומוניקטיביות של תצלום תלויה במתבונן, אם כי תצלומים מסויימים נתפסים כקומוניקטיביים יותר מאחרים.
על הביקורת להיות מותאמת לרמת הקשר שלנו לתצלום: יצירות מופת שמרגשות אותנו יזכו לביקורת ברמה אחרת מתצלומים סתמיים. קחו למשל את התצלום הבא, מאת Guido Harari, בו מתוארים המוזיקאים Lou reed ו-Lauri Anderson:

Photograph: Guido Harari, 2002
בעיני זו יצירת מופת. התצלום הזה מעורר בי התרגשות בכל פעם שאני מתבונן בו. אילו נתבקשתי להעביר עליו ביקורת לא הייתי מעלה בדעתי לכלול בה התייחסות לבחירת הצלם בשחור לבן, לקונטרסט או לטשטוש הקל. ירידה לפרטים כאלה מתעלמת מערכה הרגשי של היצירה הזאת. אתם מבינים למה אני מתכוון.

תרשים הזרימה הבא מתאר את תהליך ההתבוננות שלי בתצלומים ואת המפתח שאני משתמש בו על מנת להתאים את הביקורת ליצירה. אלה הם כללי אצבע בלבד. הפרטים עשויים להשתנות ממתבונן למתבונן. הקישו על התרשים על מנת שתוכלו לקרוא בו.


.

כיצד לכתוב ביקורת - חלק שני: אמת וחסד

על מנת שביקורת תוכל להועיל ליוצר עליה להיות כנה. הדבר איננו טריוויאלי כפי שהוא נשמע: לפעמים היוצר יהיה מבוגר מהמבקר, מנוסה ממנו ובעל ידע רחב יותר. לפעמים הוא יימצא בשלב אבולוציוני בו הוא בטוח מדי בעצמו ולא יקבל את הביקורת בעין יפה. לפעמים כוונתו תהיה רק להציג את היצירה שלו, לאו דווקא לבקש ביקורת. במקרים רבים היוצר כלל איננו מצפה לביקורת כנה (תסמונת "אלוהים מרחם על ילדי הגן..."). למרות כל אלה, הביקורת מתייחסת אל העבודה ולא אל היוצר שמאחוריה. לפיכך עליה לשקף את דעתו של המבקר ולבטא את מיטב הבנתו ויכולת השיפוט שלו. מובן שעליה להיות נדיבה בדרך ארץ וברגישות, ולהימנע ככל האפשר מעלבונות. הנימוס מחייב שהכנות תהיה מסוייגת בשני סייגים.
הראשון הוא סייג הסובייקטיביות: על המבקר לזכור שדעתו היא רק דעה. מבקרים אחרים, כמו גם היוצר עצמו לא מחוייבים להסכים לה. באופן כללי מאד, מטרתה של הביקורת להדגיש היבטים בעבודה שהיוצר לא נתן להם תשומת לב מספקת או כאלה ששנויים במחלוקת. מטרתה של הביקורת איננה לחנך אלא להעשיר. יש להיזהר במיוחד מהנטיה להחיל כללי אצבע סטנדרטיים על כל תמונה. לא כל עבודה מצייתת לאסתטיקה הקונבנציונאלית וטוב שכך. למעשה, עיקרון חוסר השלמות מצדיק חריגה מהקונבנציה הזאת ויש להביא זאת בחשבון בעת ניסוח הביקורת. תמונה שעומדת בביקורת "שבע הנקודות" (חד משמעיות, פשטות, עצמאות, אסתטיקה, ריאליזם, איכות טכנית ואדישות לגודל) תהיה ברוב המקרים יפיפיה וקומוניקטיבית, אבל גם חסרת ייחוד.
הסייג השני לכנות הוא מה שאני מכנה "חסד": גם אם הביקורת איננה אוהדת, יש לנסח אותה כך שתעודד את היוצר להמשיך בניסיונותיו, ללמוד ולהשתפר. כדאי לפתוח את הביקורת במילה טובה ולסיים אותה בנימה חיובית. רצוי להשתמש בגוף ראשון ובמלים שמעידות על התלבטות (קרי: במקום לומר "הרקע מושך את כל תשומת הלב", רצוי לכתוב משהו כגון "אולי הייתי מנסה להמיר לשחור לבן על מנת לתת לנושא יותר משקל"). ביקורת מועילה תהיה ידידותית ואמפתית ללא קשר לתוכן העיקרי שלה.

בחלקה הבא של הסדרה אדון ברמות השונות של הביקורת ובבחירת הרמה שתועיל ביותר ליוצר.
.

יום שני, 11 באפריל 2011

כיצד לכתוב ביקורת - חלק ראשון: כיצד לא לכתוב ביקורת

צילמת תמונה נהדרת. עיבדת אותה כדבעי: חתכת פה, חידדת שם וכעת יש בידך יצירת מופת של ממש. רגע לפני שאתה מדפיס אותה במימדי ענק אתה מחליט לשתף אותה עם אחרים בפורום ביקורת התמונה החביב עליך. רק על מנת להיות בטוח. אבל כאן נכונה לך אכזבה: המבקרים אינם אוהבים את התמונה. אתם ודאי מכירים את תחושת העלבון וההשפלה. זה כואב. אני יודע.
לפני שתמחק את התמונה מן הדיסק הקשיח, עצור לרגע וחשוב: מדוע אתה מייחס חשיבות רבה כל כך לדעתם של אנשים שאינך מכיר? האם באמת יש אמות מידה אובייקטיביות ל"ערכה" של יצירה? ועוד: האם הביקורת מתייחסת לתמונה כאל מכלול רגשי ואינטלקטואלי או שמא היא רק תוקפת פגמים בשלמות ה"הנדסית" שלה?
קשה להתייחס אל צלם חובב שטורח וכותב ביקורת על יצירתם של צלמים חובבים אחרים כאל בר סמכא. קודם כל, סביר להניח שהוא רואה בעצמו "מתלמד" (כאילו הצילום הוא תורה שניתנת להכלה). שנית, בכל קהילה, אפילו מקוונת, קיימים מתחת לפני השטח זרמים בין-אישיים שבבסיסם תחרות על מיקום בהיררכיה. יתכן מאד שהביקורת נגועה באינטרסים סבוכים (למשל, אם חבר מסוים בקהילה אהב את התמונה יהיו אחרים שיתאמצו למצוא בה פגמים רק כדי לסתור את דעתו). שלישית, האוריינטציה בקרב קהילות מקוונות כאלה היא לעתים קרובות טכנית. דווקא הצלמים בעלי הטכניקה המעולה ביותר מתקשים להסביר כיצד תמונה מסוימת גרמה להם להרגיש או לחשוב. זה עניין של אופי. ולבסוף, מבקר טוב זקוק לניסיון הן בפרקטיקה והן בביקורת, לידע רחב ולדרך חשיבה הומאניסטית. עליו להיות סבלני, להצטיין בכושר ביטוי עשיר ולנהוג באמפתיה. כלומר, מבקר טוב יהיה גם צלם טוב, לפחות בפוטנציה. בכמה אנשים כאלה נתקלת באתרי ביקורת התמונה?
לעתים אני מתחלחל לנוכח חוסר התקשורת בין המבקר למבוקר. זה קורה כשמועלית לדיון תמונה בעלת "ערך מוסף", כזאת שמביאה לידי ביטוי את הלך הרוח של הצלם ואת הראיה שלו. במקרים כאלה ביקורת על קו אופק בלתי מיושר, על חדות בלתי מושלמת, על מיקום הנושא במרכז הקומפוזיציה ועל עוד כהנה וכהנה פגמים טכניים לא רק שלא תסייע לצלם, היא כלל לא רלוונטית.
משפט נפוץ בביקורות הוא וריאציה כלשהי על המוטו "התמונה איננה מחמיאה למצולם". מובן שביקורת כזאת עשויה להיות לעזר במקרה של צילום מבוים שמטרתו הצגה מחמיאה של הנושא (האנושי, בדרך כלל). צלמי חתונות מתלבטים ודאי בעניינים האלה מפעם לפעם. אבל ביקורת כזאת איננה מתאימה לעבודות רציניות. בבסיסה עומדת התפיסה הפרימיטיבית לפיה החשיפה למצלמה גוזלת משהו מנפשו של אדם ולפיכך זכותו להיראות בתצלום במיטבו. מאה שנים של אמנות מודרנית לא הספיקו על מנת להעביר את הרעיונות האלה מן העולם.

לפעמים נדמה לי כאילו הביקורת נכתבת לאחר מילוי של checklist. למשל:
  • האם חוק השלישים נשמר בקפדנות?
  • האם הדמויות המופיעות בתמונה נחתכות ע"י המסגרת?
  • האם חדות הנושא משביעת רצון?
  • האם יש בקומפוזיציה פרטים שמסיחים את הדעת מהנושא?
  • האם הפרדת הנושא מהרקע טובה?
  • האם החשיפה מתקבלת על הדעת?
  • האם יש בתמונה אזורים "שרופים"?
  • האם איזון הלבן מדויק?
  • וכיו"ב
אז מה הפלא שהביקורת קנטרנית?

בחלקה השני של הסדרה הקצרה הזאת אדון בשאלה כיצד בכל זאת לכתוב ביקורת אפקטיבית.

.

יום ראשון, 10 באפריל 2011

מחשבות על "העין", יום ראשון 10 באפריל 2011

"העין" קיים מזה כתשעה חודשים. במהלך פרק הזמן הזה הוא עבר מן הסתם אבולוציה. ההתחלה היתה סוערת, המחשבות התנפצו על החוף אחת אחרי השניה כמו גליו של ים טעון באנרגיה. אבל הרוח נחלשה והגלים היו לאדוות קטנות.
אני חש ש"העין" הגיע זה מכבר לבשלות, לאו דווקא במובן החיובי של המלה. אני חש שהוא זקוק לאנרגיה חדשה שאין ביכולתי להזריק לו - אנרגיה יצירתית שיכולה לבוא רק מאינטראקציה בין אנשים. זה מעולם לא היה בלוג אישי; הפוסטים בהם אני מספר על עצמי מעטים. זהו בלוג שעוסק בחשיבה מקורית, ראשונית, "מחוץ לקופסה". ואני חושב שעדיין יש לו מקום.

זהו קול קורא לכותבים. "העין" זקוק לבעלי דעה שאוהבים לצלם, שאוהבים אמנות ושסבורים שיש קשר בין שני הדברים. "העין" זקוק לאנשים שיש להם מה לומר על החברה שלנו ועל קשרי הגומלין בינה לבין התמונה המצולמת, על קהיליית הצלמים בארץ ובעולם (בעיקר פוטוג'ורנליזם וצילום אמנותי), על טכנולוגיה (מעט ובלי להזכיר שמות), על אמנות בכלל ועל ההתפתחות האישית של הצלם החובב. "העין" הגיע לשלב בו עליו "לקפוץ מדרגה" ברמת הדיון, בריבוי הפנים וברמת העניין של התכנים.
אינני מחפש כותבי טורים שבועיים. למעשה כלל אינני מבקש מחויבות. אני מחפש יצירתיות, מחשבה עמוקה ומקורית, פיתוח של רעיונות. בסופו של דבר הייתי רוצה ש"העין" יהפוך לפלטפורמה קבוצתית, אם תרצו - מערכתית. לעת עתה אינני יכול להציע תמורה חומרית לכותבים. לעומת זאת אני יכול, ומשתוקק, להציע להם במה חופשית להגיגיהם. "העין" יהיה דמוקרטי. אין לי כוונה לערוך את התכנים של כותבים אחרים. למעשה הם יקבלו הרשאה לניהול הרשימות שלהם כראות עיניהם.

אם אתם מעוניינים, כתבו אלי בדואר האלקטרוני.

בתודה מראש,
שאול נשיץ

 .

יום רביעי, 6 באפריל 2011

סוף סוף: פילם דיגיטלי לשימוש רב פעמי

חברה גרמנית פיתחה חיישן תמונה גמיש שנשלף מתוך מחסנית פילם 35 מ"מ. פשוט מכניסים את המחסנית לתוך מצלמת פילם ומצלמים. ההתקן כולל אפילו רכיב זיכרון לשמירת הקבצים המצולמים. כשמסיימים שולפים את המחסנית מתוך המצלמה, מחברים אותה למחשב דרך שקע ה-USB ופורקים את התמונות. באותה הזדמנות הסוללה של החיישן נטענת מחדש. אפשר יהיה להשיג את הפילם הדיגיטלי בשלוש רזולוציות: 4, 8 ו-12 מגה-פיקסלים.


אין צורך להרחיב על החשיבות של ההמצאה הזאת. היא עשויה לחסוך את הצורך לרכוש מצלמות DSLR יקרות. גודל המדיום הדיגיטלי אמור להבטיח איכות תמונה גבוהה ביותר. עוד יתרון הוא האפשרות לשדרג את ה"חיישן" במחיר נמוך יחסית בעתיד ללא צורך להחליף את המצלמה כולה. ובכל זאת, יש בעיה קטנה: המוצר החדש הוצג באחד באפריל...
.

"Just seeing the way you see"

David Bailey הוא צלם אופנה, אבל לא רק. הוא התחיל בקריירה הארוכה שלו בשנות השישים של המאה שעברה בצילום סלבריטאים ומהר מאד הפך לסלבריטי בעצמו. בגיל 74 הוא עדיין אותו נון-קונפורמיסט דוקרני. מחזיק בדעות מוצקות, לא מקובלות. מנבל את פיו בכל משפט שני. הגיל והניסיון רק עושים אותו מעניין יותר.

הנה כמה פנינים מראיון שפורסם ב-The Telegraph:
Q: Do you think your influences had an effect on you visually? On how you, in practical terms, framed a shot or thought of a shot?
A: You know, I don’t think things like that count really. I’ve never understood all that nonsense about composition and framing, it’s all b-------.
Q: So what isn’t b-------?
A: Just seeing the way you see. I mean I never do anything with my pictures. They’ve never changed. They’re exactly the same as the way they were when I was 17 or something.
Q: So what would your advice be to somebody who wanted to start in photography?
A: You can’t do it unless you can do it. I knew how to take pictures before I knew what a camera was.
Q: All the stuff about getting the aperture right and the exposure –
A: All that s--- is just technical s--- that anyone can do...
Q: Are photographs less powerful now because there are so many of them in the world?
A: No, it makes the good ones even more powerful because it hasn’t taken away the good ones. The good ones are still there. Digital and Photoshop just moved mediocrity up a stop, that’s all. They’re still mediocre – they just look better.
Q: ...When you take someone like John Deakin. He’s taking a picture with a machine and yet, when I look at his pictures, I always know that it’s a John Deakin. And that to me is deeply mysterious. I was hoping you could explain it to me.
A: No I can’t. It’s not because I won’t. I can’t. That’s why I can’t teach anyone, and that’s why I’m not a big education man. I think they’re a bunch of f------ parrots all learning the same thing.
הראיון ארוך, אבל קל לקריאה ומהנה. מומלץ.

David Bailey, Mick Jagger, 1964
.
Google Analytics Alternative