יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

אנרגיה של סוף הקיץ II

אם ישאלו אתכם מהי העדשה המועדפת לצילום הופעות ודאי תחשבו על אחד מאותם טלה-זומים מהירים וענקיים, רצוי יחד עם מצלמה בעלת חיישן שרירי. עדשה כזאת תיתן תוצאות כאלה:



לא רע, נכון? התאור של הנגנים פרופורציונאלי ומדויק, מהירות התריס מספיקה על מנת להקפיא את רוב התנועה והתצלומים אפילו די נקיים. מצד שני, התצלומים האלה קצת מרוחקים, סטריליים. אורך המוקד הזה מתקשה לבטא את האנרגיה.
אם כך, בואו ננסה פריים נורמלי מהיר. עדשה כזאת תאלץ אתכם להתקרב. ממש ממש קרוב. אבל אם אפשר, אז למה לא?








נו, מה אתם אומרים?
.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

עובדות מחפשות משמעות

בפוסט של אתמול הוצאתי קיטור על האינטרנט ועל הדרך בה הוא משפיע על הצילום שלנו. הזכרתי בו הרבה רעות חולות מבלי לפרט את הקשרים ביניהן. אני חושב שאני חייב לקוראים הסבר.
הכל מתחיל מהרגלי הגלישה. אינני יודע כיצד כל אחד מכם נוהג להשתמש ברשת, אבל אוכל להעיד על עצמי. יש ברשת כשישה אתרים בהם אני מבקר כל יום. רובם מתאימים במידה כזו או אחרת להגדרה של בלוגים. אלה הם אתרים שעל פי רוב אני מזדהה עם התכנים שלהם. הם מעניינים כי הם פותחים לפני אופקים חדשים וחושפים אותי לרעיונות שלא הכרתי. האתרים האלה, בחלקם, אינם מבוססים על תוכן מקורי שחובר בידי עורכיהם אלא משמשים כאוסף ערוך היטב של הפניות לתכנים אחרים המפוזרים ברשת. כל הקשה על שורת טקסט כחולה מקשרת אותי אל אתר חדש ומעניין, שגם הוא נסמך על מקורות מרוחקים. להערכתי, ביום ממוצע אני נחשף ל-10-15 קטעי טקסט בני חמש מאות מלים לפחות שעל כולם אני מתעכב במידה כזו או אחרת של תשומת לב. בנוסף לכך, אני צופה ביום ממוצע בתצלומים פרי יצירתם של 5-10 צלמים שלא הכרתי לפני כן. קשה לי להשוות את הרגלי הגלישה שלי לאלה של אחרים, אבל אני מניח שהם מתונים יחסית. יש דברים נוספים שעלי לעסוק בהם במשך היום. אין ברשותי חשבון משתמש ברשת חברתית, אינני צופה בסרטונים ואינני מבקר דרך קבע באתרי פורטל. במלים אחרות, אני משתמש באינטרנט בעיקר כדי להפיק מידע וגירוי מחשבתי. אינני מחפש בו ריגוש, בידור או תחזוקה של קשרי החברתיים. ובכל זאת, בסופו של כל יום רק מעט ממה שקראתי ברשת נחרת בזכרוני. הסיבה לכך היא האקראיות של חווית הגלישה. אין בה סדר. אין בה נרטיב. אין בה מסר חד משמעי. מוחי דל מכדי לקשור את האנקדוטות השונות בהן נתקלתי במשך היום זו בזו.
לחווית הגלישה באינטרנט יש השלכות מרחיקות לכת על האופן בו מוחנו עובד. הקפיצות התכופות מאתר לאתר פוגמות בכושר הריכוז שלנו (ובעיקר בזה של ילדינו). אנחנו מתמכרים לריגוש ותוך כדי כך מאבדים את יכולתנו לחשוב באופן ביקורתי או מופשט. אנחנו קוראים פחות פרוזה, ממעטים בשיחות אינטימיות עם מכרינו ומבלים פחות בהרהור שקט. כתוצאה מכל אלה כושר הביטוי שלנו מתמעט והשפה שאנו משתמשים בה מידלדלת. די להציץ באחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים בשעות הערב כדי להיווכח בדלות הרוח ממנה סובלת החברה שלנו.
ומה לגבי הצילום? ובכן, שלא במפתיע הצילום של ראשית המאה ה-21 הוא אספקלריה ל-zeitgeist. מצד אחד, הוא דמוקרטי כפי שלא היה מעולם. כל אחד מצויד דרך קבע במצלמה ולכל תצלום המועלה לרשת יש פוטנציאל להיחשף לעיניהם של מיליארד בני אדם. מאחר שעבור רבים החשיפה בפני עצמה היא משאת נפש יקרה, התצלומים מכוונים אל "טעם הקהל": אסתטיים וסנטימנטליים. במלים אחרות - קיטש. מצד שני, הדלדלות תוחלת תשומת הלב (זו של הצלם כמו גם זו של המתבונן) גורמת לכך שהעבודות העמוקות יותר, המורכבות ובעלות המשמעות המוסרית הולכות ומתמעטות ולא רק באופן יחסי. אפילו פרוייקטים נמשכים, כאלה שהושקעו בהם לכאורה מחשבה וכוונה, נראים יותר כאסופה של אנקדוטות בעלות מכנה משותף מאשר כנרטיב מגובש בעל התחלה, אמצע וסוף.


.

סוף גן

מיה, הצעירה בבנותי, כבר עולה לכתה א'. היום הילדים נפרדו מהגן והתקבלו בטקס רב רושם בבית הילדים.




 .

יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

עזבו את האינטרנט

בתור עורך בלוג אני חש אמביוולנטיות מסויימת כלפי התוכן של פוסט זה, אבל אני חייב לומר שנמאס לי. נמאס לי מכמות האינפורמציה שמאיימת להטביע את שרידי מוחי. נמאס לי מהתלות האובססיבית במוצא הפה הקולקטיבי. נמאס לי מהבינוניות של ה"תוכן", מדלות הרוח, מ"מובילי הדעה" התאוותניים. נמאס לי מהשטחיות של הצילום. נמאס לי מה"זרם המרכזי" הדלוח של שלטון הקיטש. נמאס לי מהאסתטיקה החלקלקה, חסרת המעוף, חסרת השורשים, מן האסתטיקה כמטרה בפני עצמה. נמאס לי מאחיזת העיניים של החשיפה, של כשרון מעושה ושל חנופה הדדית.
האינטרנט עושה אותנו בינוניים כיוצרים וכבני אדם. אנחנו מרשים לעצמנו להשחית את זמננו היקר בבהיה במסכים. אנחנו מתאהבים בעולם שקרי שבו ניתנת לנו ההזדמנות להיוולד מחדש בכל יום בעוד חיינו האמיתיים מתדלדלים לכדי שגרה אקזיסטנציאליסטית חסרת תוחלת. האינטרנט מייבש אותנו משאר רוח, מצמצם אותנו לכדי צרכני סנסציות מטומטמים. הבו לנו לחם ושעשועים ותוכלו לעשות ככל העולה בדעתכם. האינטרנט הוא רודנות ההמון. הוא גורם לכולנו לחשוב באופן אחיד, ליצור באופן אחיד. הוא גומל למיטב בניו באהבה אין קץ ומקיא מקרבו את החריג והמתריס.
בכל מה שקשור לצילום, קיימת הפרדה חדה בין העולם האמיתי לבין זה שברשת. כאשר אנחנו מגבילים את עצמנו לרשת אנחנו נמנעים מחשיפה לתרבות שלמה: רוב הצלמים המעניינים כיום אינם דוברי אנגלית. הדבר מונע מהם מן הסתם חשיפה רחבה ברשת. ככלל, השיח ברוב האתרים המוקדשים לצילום בהיבט האמנותי שלו איננו מתעלה מעל הרמה האסתטית, הפורמאלית. מובן שישנם גם יוצאים מן הכלל, אבל דומה שהרדידות האמנותית והחומרנות היתרה פושות בכל. אתרים מעניינים באמת, כמו זה או זה, נחבאים אל הכלים ואינם זוכים לתהודה.
השפעת האינטרנט על הצילום שלנו מגיעה לכל פינה. הקונבנציות הפורמאליסטיות שלו מנקרות בראשנו ללא הרף עד שבמקום להתרכז בסיטואציה ולחקור את הנושאים שלנו אנחנו עוסקים ללא הרף בדברים של מה בכך. מלאו את השאלון הבא ותיווכחו בעצמכם:


אז אולי תתנזרו מצפיה בתצלומים ברשת למשך זמן מה ותעיינו בספר יפה?
.

יום שישי, 26 באוגוסט 2011

טיפים לעבודה עם עדשת פריים

  1. דע את שדה הראיה - למד את שדה הראיה של העדשה שלך, בדיוק עד כמה היא רחבה או צרה. הכרות טובה עם שדה הראיה תאפשר קומפוזיציה מהירה עם או בלי עזרת העינית.
  2. דע את הפרספקטיבה - למד להכיר את מידת הפרספקטיבה הליניארית של העדשה ואת יחס הגדלים שהיא נותנת בין גופים קרובים ורחוקים. עדשות קצרות מתאפיינות בעיוות רקטו-ליניארי סמוך לפינות. הכר אותו ולמד כיצד להשתמש בו על מנת לקבל אפקטים מעניינים.
  3. דע את עומק השדה - למד את עומק השדה של העדשה במפתחי צמצם ובמרחקים שונים. בעדשות נורמליות או רחבות יותר, למד את המרחק ההיפרפוקאלי על מנת שתוכל לחשוף במהירות בעת הצורך או סתם בשעת רצון. כדאי לסמן בטוש כסוף כמה שנתות מרחקים על טבעת המיקוד אם היא אינה מסומנת מלכתחילה.
  4. דע את המרחק הנכון - למד מאילו מרחקים כדאי לצלם פורטרטים, פורטרטים סביבתיים, רחוב או כל ז'אנר אחר בעזרת העדשה שלך. ככל שהעדשה רחבה יותר המרחק יהיה קצר יותר והפרספקטיבה תהיה דרמטית יותר. עדשות טלה-פוטו נוטות לתת תוצאות מסוייגות וקרירות. עדשות באורך מוקד אקוויולנטי הקטן מ-35 מ"מ נוטות לדרמטיות יתר כשמשתמשים בהן לצילום אנשים.
  5. הרבה בתנועה - חפש את הקומפוזיציה באופן פעיל: כרע על הארץ, צלם מעל ראשך, התקרב והתרחק. תנועה מרובה תהפוך אותך למעורב יותר בצילום והתוצאות שתקבל יהיו מעניינות יותר. זו הרי הסיבה שבגללה הרכבת את עדשת הפריים על המצלמה מלכתחילה (אפילו אם אתה עדיין לא יודע את זה).
  6. דע את מגבלות הצמצם - למד באילו מפתחי צמצם התמונה חדה, באילו היא רכה בשוליה ובאילו היא רכה גם במרכז. העובדה שניתן לפתוח את הצמצם עד f/1.8 אין משמעותה שרצוי לעשות זאת.
  7. סגור מעט את הצמצם כשאתה קרוב - צילום מקרוב גורם להוצאת מרבית שטח התצלום מתחום עומק השדה. צמצם סגור מעט הוא ערובה לבוקה חלק ויפה במרבית עדשות הפריים.
  8. הימנע ככל האפשר משימוש בפלאש - מפתח הצמצם המירבי של מרבית עדשות הפריים גדול מזה של מרבית עדשות הזום. נצל זאת על מנת ליצור תצלומים מעניינים תוך שימוש באור המצוי.
  9. אל תפחד - נכון, עדשות פריים מקשות על מסגור מדוייק בסיטואציות דינאמיות. הפוך את החיסרון הזה ליתרון: נסה ליצור קומפוזיציות מעניינות במה שיש ושכח את ה"חוקים" למיניהם.
  10. תן לעדשה ללמד אותך לראות - למד לראות את העולם כפי שהעדשה שלך רואה אותו: באותו שדה ראיה, באותה פרספקטיבה ובאותו מפתח צמצם. נסה לדמיין איזה תצלום העדשה היתה מפיקה גם כשהמצלמה איננה אתך. הימנע משימוש בעדשות אחרות למשך זמן מה, עד שתכיר אותה כמו את כף ידך. רק אז תפיק ממנה את המיטב.
.

אנרגיה של סוף הקיץ

הימים האחרונים של אוגוסט הם זמן טוב. פתאום הערב יורד טיפ-טיפה מוקדם יותר. פתאום ניחוח השחת נעשה טיפ-טיפה צלול יותר. פתאום הרוח אחר הצהרים מביאה איתה משהו חדש, מין לחלוחית כחולה, שמץ קצהו של סתיו. זמן טוב לקונצרט רוק חזק.






.

יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

קישורים, לינקים, הפניות ומראי מקום

באנגליה הויקטוריאנית תצלום משפחתי היה עניין יקר כל כך עד שרק מתי מעט זכו להצטלם יותר מפעם אחת במהלך חייהם. לפעמים התצלום המשפחתי נדחה קצת יותר מדי... (זהירות, לא לצפות אחרי האוכל).

תחרויות צילום - האמת המרה.

צילום חתונות מעט שונה (צפו ברצף בתמונות 1-15 בגלריה הזאת).

חשבתם שאתם מכירים את חית המחמד שלכם? תתפלאו.

ולסיום, משהו שיחזיר אתכם לפרופורציות:


.

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

על צילום ועמידה בפיתויים

מאמר מאלף מאת John Tierney שהופיע לפני שבוע ב-New York Times מתאר את מחקריהן המדעיים של מספר קבוצות מחקר בנושא ה-ego depletion. מסתבר שכושר קבלת ההחלטות, כמו גם יכולת העמידה בפיתויים, הוא משאב מתכלה (ליתר דיוק - מתעייף). ככל שתתמודדו עם בחירות קשות יותר כך תתעייפו מהר יותר מקבלת ההחלטות ותעדיפו לדבוק בברירת המחדל, שבאופן כללי משמעותה שמירה על הסטאטוס קוו. אחד החוקרים עליהם מדווח המאמר חווה את התופעה הזאת על בשרו כשנשלח בידי אשתו לעתיד על מנת לבחור לעצמו חליפה עבור יום נישואיו. הוא מעיד על עצמו כי שלל הגזרות, הבדים, הכפתורים, החפתים וכיו"ב איימו לשבש עליו את דעתו. במקרה אחר, נתבקשו רוכשי מכוניות לבחור מגוון של פריטים אופציונאליים שיוכנסו למכוניותיהם החדשות. הבחירה חייבה מספר גדול של החלטות, החל מצבע הריפוד הפנימי (מתוך מבחר של 56 גוונים שונים) ועד לסוג המנוע. המחקר גילה שמי שנדרש לבחור תחילה את צבע הריפוד נטה לדבוק אחר כך בהמלצות של איש המכירות ושילם בממוצע כ-1500 יורו יותר מאשר מי שנשאל תחילה האם יחפוץ במנוע משופר.
כולנו מכירים את תחושת העייפות המנטלית שמשתלטת עלינו לאחר משימה הדורשת מאיתנו התלבטות וקבלת החלטה. עמידה בפיתוי היא למעשה קבלת החלטה אקטיבית להקפיד על המשמעת העצמית. מחקר מקיף שנערך בגרמניה מגלה כי מוחו של אדם מערבי ממוצע עסוק בעמידה בפיתויים שונים ומשונים במשך ארבע עד חמש שעות בכל יום. עמידה רצופה בפיתויים עלולה להחליש את המשמעת העצמית שלנו. תופעה זו מתבטאת, למשל, בקניה האימפולסיבית של ממתק שוקולד לאחר ביקור בסופרמרקט. אתם מבינים, הטיול בין מדפי המוצרים העמוסים מהווה מבחן מתמשך לכוח הרצון, שמתעייף בסופו של דבר. אולם לאותו ממתק שוקולד יש גם חשיבות פיזיולוגית: נמצא כי אספקה מהירה של גלוקוז למוח מחדשת את הכוחות ומרעננת את המשמעת העצמית. זו אולי הסיבה שבגללה קשה כל כך לשמור על דיאטת הרזיה: הצלחת הדיאטה תלויה בכוח הרצון, אבל זה נסמך דווקא על דברי מתיקה. אכן מלכוד אכזרי. הדרך השניה בה ניתן לרענן את המוח היא לחטוף תנומה טובה.
כיצד זה נוגע לענייננו? ובכן בצילום, "המוד האוטומטי" בחוגת המצבים הפנימית שלנו היא ברירת מחדל מפתה. כשאנחנו נמצאים בו לא מוטל עלינו לקבל החלטות. אנחנו מרימים את העינית אל העין, מכוונים וחושפים. איננו דורשים מעצמנו לחשוב באופן יצירתי, להפעיל את הראיה שלנו או להיענות לאתגרים. כל חשיפה היא ביטוי לקבלת החלטה, ולכן גם פעולת הצילום נתונה ל-ego depletion. לעתים קרובות אני מוצא שהמחצית הראשונה של סדרת תצלומים שיצרתי טובה בהרבה ממחציתה השניה. אני חש באופן כמעט פיזי כיצד הראיה שלי הולכת ומידלדלת ככל שמספר החשיפות גדל. הצלם הצרפתי Edouard Boubat הפליג בשבחה של הראשוניות. הנה קטע מראיון שנערך עימו ב-1986:
There is what they call "le coup de foudre", a superb word, untranslatable, "thunderstruck" would be the closest. When I arrived in China for the first time - we had traveled by train, Sophie and I - the train arrives in Peking, click, we get off, we leave the station, there are no taxis, but the hotel is close by, ten minutes on foot. Well, within that quarter of an hour, I have seen all of China. That doesn't mean that I couldn't return there ten times and see it each time in a different way. But it means that from that first moment I'd seen everything, felt everything...
כעת יש לדבריו סימוכין מדעיים.

בפעם הבאה שבה תצאו לצלם, הטמינו בתיקכם כמה סוכריות מציצה. רק ודאו לפני כן שאלה סוכריות אמיתיות, עמוסות בגלוקוז ולא חלילה סוכריות ציקלמט בטעם אספרטיים. ואם תוכלו, קחו לכם שעתיים לשלאף שטונדה בריאה.

Photograph: Edouard Boubat
.

יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

שיקולים של תכנון עדשות

מה ההבדל בין עדשה איכותית לבין עדשה בינונית? התשובה לשאלה הזאת הרבה יותר פשוטה מכפי שאתם מתארים לעצמכם: עדשה איכותית מתוכננת כך שתפיק את איכות התמונה המיטבית בכל מפתחי הצמצם (ובעדשות זום - בכל תחום אורכי המוקד). לעומת זאת, עדשה בינונית מתוכננת כך שהפשרה בין איכות התמונה שתציע לבין עלות הייצור שלה תהיה אופטימלית. מובן שתכנון של עדשות איכותיות מלווה אף הוא בפשרות, אבל אלה הן פשרות הנדסיות שאינן מתחשבות בשיקולים כלכליים (למשל, הגודל והמשקל הרצויים עלולים להגביל את מפתח הצמצם המירבי). בתכנון עדשות בינוניות מחלקת השיווק מבקשת ממחלקת התכנון האופטי עדשה שתעמוד בספציפיקציות נוקשות של אורך מוקד, מפתח צמצם ועלות ייצור. המהנדסים, מצידם, מתכננים את המבנה האופטי כך שיפיק את איכות התמונה המיטבית במסגרת המגבלות שהושתו עליהם. זו הסיבה לכך שעדשות רבות הן כמעט בלתי שמישות במפתח הצמצם המירבי שלהן, לכך שעדשות מסויימות מורכבות מהחומרים הזולים ביותר שאפשר להעלות על הדעת ולכך שבימינו רוב העדשות לא מנצל את הרזולוציה שהמצלמות עליהן הן מורכבות מציעות.
ככל שמדובר בעדשות, קשה לצפות להגינות מצד היצרנים. התחרות ביניהם מתרכזת בהיבטים האלקטרוניים של החומרה ואכן החיישנים והמעבדים נמצאים בחזית החדשנות. נראה שהאופטיקה, למרות חשיבותה לרווחיות בשוק המצלמות המתקדמות, נותרה הרחק מאחור. צלמים רבים מוכנים להשלים עם אופטיקה בינונית ובלבד שהמצלמה שבידיהם תהיה מדגם מעודכן. קשה לי להבין את הרציונל. הרי המצלמה שבידך טובה כמו העדשה שלפניה. האקסיומה הזאת מקורה אמנם בימי הפילם, אבל היא עדיין נכונה: מידת הפירוט, החדות, איזון הצבעים, מראה המשטחים שמחוץ לתחומי עומק השדה והעיוות הגיאומטרי כולם נקבעים בעיקר ע"י האופטיקה. אפילו ב"גימור" של התמונה (גרעיניות, החשכת פינות ומיקרו-קונטרסט) יש לאופטיקה תפקיד מכריע לא פחות מזה של החיישן. לאחרונה התלבט משתתף באחד הפורומים בין שתי מצלמות קומפקטיות. מצלמה א' מצטיינת בתמונה מעט פחות רועשת ב-ISO1600 מאשר מצלמה ב' ולכן היא קיבלה המלצה חמה באותו דיון. איש לא שם לב לכך שטווח מפתחי הצמצם של מצלמה א' הוא f/2.0-f/4.9 בעוד העדשה של מצלמה ב' מצטיינת בצמצם רחב יותר, f/1.8-f/2.5 (טווח אורכי המוקד של שתי העדשות כמעט זהה). זאת רק דוגמה קטנה להטיה עליה אני מדבר.
ישנן שלוש דרכים בהן ניתן לבנות עדשות איכותיות:
גודל - הסרת מגבלת הגודל והמשקל מאפשרת שימוש במספר גדול של אלמנטים. רבות מהעדשות האיכותיות גדולות באורח ניכר מאחיותיהן האיכותיות פחות. כמעט כל עדשה שהיא גדולה וכבדה מהאלטרנטיבות שלה היא גם איכותית מהן. יחד עם זאת, לא יהיה נכון לטעון שעדשות קטנות אינן איכותיות באופן גורף.
"אקזוטיקה" אופטית - שימוש באלמנטים "אקזוטיים" (סוגי זכוכית מסויימים ואלמנטים בעלי צורה בלתי שגרתית) עשוי לשפר מאד את איכות התמונה שעדשה תפיק ואף יחליף את הצורך להגדיל אותה למימדי ענק. דוגמה לכך ניתנת בתרשים הפנימי של אחת העדשות הקטנות ביותר הנמכרות כיום. שימו לב למגוון סוגי הזכוכית בו נעשה שימוש:
אמת בפרסום - נקודה כאובה: במקרים רבים היצרן מאפשר שימוש במפתחי צמצם בהם איכות התמונה ירודה למרות שהוא מודע לכך היטב. הערך השיווקי של עדשת f/1.8 יהיה גדול מזה של עדשת f/2.8 באותו אורך מוקד אפילו אם היא לא תהיה שמישה למעשה בתחום מפתחי הצמצם העודף. השוו את גרף ה-MTF של העדשה הזאת:

עדשה א
לזה של העדשה הזאת:

עדשה ב
שתי העדשות זהות זו לזו מבחינת המפרט היבש שלהן, אבל איכות התמונה שהן מציעות במפתח צמצם רחב שונה לחלוטין. במקרה של עדשות פריים מהירות כמו אלה המתוארות כאן, מפתח הצמצם המירבי הוא מאפיין מרכזי של העדשה. ההגינות היתה מחייבת שהיצרן של עדשה א' יקבע לה מפתח צמצם מירבי של f/2.8, שבו מרכז התמונה מתחיל להנות מחדות סבירה (לצורך העניין, ערך של 1850 מבטא את הגבול שבין חדות ורכות). אילו נקט היצרן של עדשה ב' באותה טקטיקה, הוא בוודאי יכול היה לקבוע בעדשה שלו מפתח צמצם מירבי של f/1.4, אם לא f/1.2, ערכים בהם התמונה היתה ודאי חדה יותר ממה שעדשה א' מציעה במפתח הצמצם המירבי שלה (ערך של 40 משקף את הגבול שבין חדות ורכות). אלא שהיצרן בחר לשווק עדשה בעלת איכות מצוינת ברוב מפתחי הצמצם שלה. צלם העומד לפני רכישת המצלמה הרצינית הראשונה שלו לא תמיד יבין את האמת המרה ויעדיף להתרחק מיצרן ב' בטענה שהעדשות שלו יקרות יותר.
אינני טוען שניתן ללמוד הכל על איכות של עדשה מתרשים ה-MTF שלה. אדרבא, עדשות נבחנות רק לאור התצלומים שהן מפיקות לאורך זמן. מצד שני, כל צלם שברשותו עדשה איכותית יודע להבחין בהבדלים. כאמור, המצלמה שבידך טובה כמו העדשה שלפניה.
.

יום שני, 22 באוגוסט 2011

בזכות עדשות הפריים - חלק 318

הצלם Nick Rains יצא לטיבט כמדריך של סדנה. הוא השתמש במצלמה שבדרך כלל לא נחשבת כמתאימה במיוחד למסעות. בחירתו אילצה אותו להשתמש בעדשות פריים בלבד. הוא בחר בשלוש עדשות. אם אתם חושבים שזה מעט מדי, תתפלאו לקרוא שבסופו של דבר הוא השתמש במהלך הסדנה רק בשתיים מהן. הנה פסקה קצרה מתוך הדיווח שלו:
Essentially what I ended up doing was actively looking for shots that I could take with the lenses I had, rather than worrying about shots I couldn't take with lenses I didn't have. Limiting your gear to the basics frees your mind up to look for shots rather than wasting time swapping lenses or worrying about what lenses to take each day.
זאת נקודה שכבר התייחסתי אליה פה ושם בבלוג הזה, אבל Rains היטיב לנסח אותה: ציוד מוגבל משחרר את הצלם מהתחבטויות ומאפשר לו להתרכז בסצנות שלפניו. במקרה של עדשות פריים, הצורך לבחור במרחק ובשדה הראיה נחסך. נשיאת עדשת פריים אחת ויחידה תחסוך אפילו את ההחלטה איזו עדשה להרכיב על המצלמה.
שימוש בעדשות פריים בלבד נראה אולי כבחירה סגפנית, אבל אם תחשבו על כך לרגע תיווכחו שאין בכך מגבלה אמיתית (כל עוד העדשה הנבחרת מתאימה לסצנה המצולמת). פשוט, במקום לחשוב מסגור הנושא, עם או בלי הקונטקסט שלו, הצלם מתרכז בבחירת הרגע שבו יחשוף. המסגור כבר טבוע במידה רבה באורך המוקד של העדשה.
צלמים מתחילים רבים חוששים מהשארת אורכי מוקד בלתי "מכוסים" בין עדשות הזום שלהם. הרעיון של שימוש בצמד עדשות כמו 17-50 ו-70-300 רדיקלי כל כך עד שהוא אפילו אינו עולה בדעתם. צלמים מנוסים יותר, בעיקר כאלה שכבר הצטיידו בעדשת פריים מהירה, חוששים מכך הרבה פחות. הם כבר מבינים שאורך המוקד הוא יותר עניין של הצהרת כוונות. למספרים אין משמעות אבסולוטית. הצלם יכול לבחור את המרחק שלו מנושאיו בהתאם לאורך המוקד מבלי שהפרספקטיבה הליניארית תשתנה באורח ניכר. כך, אין הבדל מהותי בין עדשת 28 מ"מ לעדשת 35 מ"מ. קל וחומר שאין הבדל מהותי בין עדשת 85 מ"מ לעדשת 135 מ"מ.
לאחר שהצלם בחר את הז'אנרים והסגנונות החביבים עליו הוא יוכל להסתפק בשתי עדשות פריים. לכל היותר שלוש. כל צלם. מדוע עדשות פריים ולא עדשות זום? מפני שהן מאפשרות גמישות יצירתית רבה יותר: בעומק השדה, במגוון תנאי תאורה ואפילו בקומפוזיציה. עדשות הזום, שהן לכאורה הגמישות יותר, כולאות את היצירתיות בסד. לא רק בגלל הצמצם הצר יותר שמאפיין את רובן. ראשית, הן גדולות ומושכות תשומת לב. שנית, הן מכתיבות ראיה פסיבית, מרוחקת, עצלה. ולבסוף, הן גורמות לצלם לחשוב על טכניקת הצילום במקום להתרכז בראיה. נסו זאת בעצמכם: צאו לצלם עם עדשת פריים אחת בלבד ותראו כמה שזה משחרר.
.

יום שישי, 19 באוגוסט 2011

שאלון: מחמאה או עלבון?



לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בתוצאות המעודכנות. תודה לכם על ההשתתפות.
.

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

בזכות הסוריאליזם

המושג "סוריאליזם" מתקשר בעיני רוב הבריות אל הזרם האמנותי משנות העשרים והשלושים של המאה שעברה ואל ציירים כמו סלבדור דאלי ורנה מגריט. ציירים אלה, בדומה לאחרים, יצרו אמנות המבוססת על עולם אסוציאציות דמיוני ומוזר. אלא שהאמנות המוחצנת של דאלי ושל מקס ארנסט היא רק קצה הקרחון של התנועה הזאת. למעשה היתה זו תנועה אידאולוגית בעלת מניפסט ועקרונות. מייסדה, André Breton, האמין בקיומו של עולם תת מודע, אמיתי לא פחות מן "העולם האמיתי" והטיף לשימוש בחקר חלומות, באסוציאציה חופשית ובאוטוסוגסטיה ככלים לגיטימיים לביטוי אישי. התנועה הסוריאליסטית היתה קרובה ברוחה ובזמנה לדאדא, אותה קבוצת אמנים צעירים ששללו את תפיסת המציאות האובייקטיבית בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

Max Ernst, The elephant Celebes, 1921
המבקרת Susan Sontag טענה בחיבורה On photography כי הצילום כולו סוריאליסטי. היא ביססה את טענתה השנויה במחלוקת על העובדה כי כל אובייקט המתואר באמצעות המצלמה מוצא באופן אוטומטי מהקשרו המקומי והטמפורלי והופך לישות עצמאית הנתונה לאינטרפרטציות חופשיות. זונטאג השתמשה בטיעון הזה על מנת לבקר את הצילום באופן חריף וגררה תגובת נגד בצילום הפוטוג'ורנאליסטי, שהתבטא יותר מכל בכתב העת Life. אולי משום כך המאפיין הבולט ביותר של הזרם המרכזי בתרבות הצילומית האמריקנית בארבעים השנים האחרונות הוא ההיפר-ריאליזם שלה. אחד הביטויים של הריאליזם הזה הוא דרישה בלתי מתפשרת להתאמה בין תוכן וצורה. כל מי שניסה להגמיש את הקונטקסט נבעט הצידה (אחד הבולטים בין הקרבנות הוא André Kertész). אלא שהשלילה המוחלטת של האבסטרקציה פירושה שלילה של האמנות. דורות של צלמים אמריקנים דחו כל ניסיון להשוות את הצילום לאמנות*. הקיצוניים שבהם היו אנסל אדאמס וחבריו לקבוצת f64, שביקרו בחריפות את הפיקטוריאליזם ולמעשה העבירו אותו מן העולם (או לפחות מהעולם החדש).
באירופה וביפן, לעומת זאת, הצילום התפתח בדרכים אחרות. מכיוון שרובנו קוראים אנגלית, מן הסתם אנו חשופים לתרבות האנגלו-אמריקנית הרבה יותר מכפי שאנחנו מכירים את התרבות האירופית. די במבט חטוף בעבודותיהם של צלמים אירופאים בני זמננו על מנת להבין שהסוריאליזם לא עבר מן העולם. האסתטיקה האירופית שונה מזו האמריקנית. היא רכה יותר, מתירנית יותר ו"אסתטית" הרבה פחות. עולם הערכים שלה שונה. רחב יותר. היא מתירנית עד כדי היעדר קריטריונים. יש בה אירוניה וניסוי וסלחנות. יש בה אמנות.

Photograph: Kerstin zu Pan
* הצילום התקבל בסופו של דבר כענף לגיטימי של האמנות בסביבות סוף שנות השבעים של המאה הקודמת. הדבר אירע בד בבד עם עליית הזרם הפוסט מודרניסטי ובמידה רבה על אפם ועל חמתם של רוב הצלמים החשובים באותה תקופה.
.

יום שני, 15 באוגוסט 2011

שתי אינטרפרטציות



ראו כמה התרבות שלהן שונה: הראשונה מלאת פאתוס, השניה אינטליגנטית. הראשונה רגשנית, השניה רגישה. הראשונה עטופה בחום, בשניה החום נובע מבפנים. הראשונה אטומה, השניה שקופה. בראשונה לא הייתי מעיף מבט נוסף. בשניה אני גאה.

תודה לכם שהסתכלתם.
.

על גודל ו"נוכחות חברתית"

שוק המצלמות מציע מגוון עצום של גדלים, ממצלמות זעירות בעלות עדשה פנימית המורכבות בתוך מכשירי טלפון ועד מפלצות צילום בעלות עדשות של ארבעה צול. גודל המצלמה קשור באופן הדוק למדי לאיכות הטכנית של התמונות המופקות באמצעותה (אם לדייק, קוטר העדשה הוא מדד מדויק עוד יותר). זה היה נכון בעבר, אז גודל הפורמט הכתיב במידה רבה את שטח הפאנל האחורי של המצלמה ואת גודל העדשות. זה נכון גם כיום, אם כי במידה פחותה: קטגוריית "דמויות ה-SLR" מבוססת על מצלמות גדולות וכבדות יחסית לפורמט בו הן עושות שימוש. לעומת זאת, קטגוריית ה-EVIL מתאמצת למזער את הממשק מבלי לוותר על פורמט גדול למדי ועל הגמישות שבהחלפת העדשות. שתי הקטגוריות האלה חותרות לגודל ולמשקל "אידיאליים", שיהוו פשרה נוחה בין הארגונומיה של המצלמה (קלות הנשיאה והאחיזה שלה), מהירות ויעילות ההפעלה שלה וה"נוכחות החברתית" שלה. הגודל והמשקל האידיאליים נקבעו במשך כ-70 שנות אבולוציה של מצלמת ה-35 מ"מ ולכן אין להקל בהם ראש. הפורמט המיטבי הוא קופסה מאורכת שרוחבה כ-14 ס"מ, גובהה כ-8 ס"מ, עוביה כ-4 ס"מ ומשקלה כ-500 גרם. קופסה כזאת הינה גדולה מספיק על מנת לאפשר אחיזה נוחה ביד ימין (כשיד שמאל תומכת בעדשה), קטנה מספיק על מנת שלא למשוך תשומת לב רבה במקומות הומי אדם, כבדה מספיק על מנת להרכיב עליה בבטחון עדשות גדולות וקלה מספיק על מנת לשאת אותה יחד עם עדשה קלה במשך שעות ארוכות. יש לשים לב לכך שכל מצלמות הרפלקס הדיגיטליות, אפילו הקטנות שבהן, גבוהות ועבות במידה ניכרת מהקופסה האידיאלית. רובן הגדול גם כבד יותר באופן משמעותי. לכך יש להוסיף את העדשות המותאמות לצילום דיגיטלי, ש"התנפחו" מאז ימי הפילם (בעיקר במימד הקוטר שלהן).
כאמור, לגודל הציוד יש משמעות חברתית. יש מי שמתגאה לתלות על צווארו מצלמה ועדשה שמשקלם הכולל שני קילוגרמים. הוא כאילו מכריז: "אני כאן כדי לצלם ולא סתם לצלם, אלא ברמה מקצועית". אין בכך כמובן כל פסול, אבל אם תופיע כך להפגנה שעניינה חלוקה הוגנת של משאבי המדינה אל תתפלא כשיתקעו בך עין עקומה. באופן אישי, אני מעדיף מצלמות ועדשות קטנות. לא קטנטנות, אבל גם לא גדולות מאותה קופסה אידיאלית. יש לכך כמה סיבות:
  • ראשית, יש בציוד כזה מן הצניעות. הוא אמנם יקר, יקר מכפי שהייתי רוצה ויקר מכפי שרוב הבריות משערות, אבל הוא לא נראה חדיש ומשוכלל ("מקצועי") במיוחד. אף אחד לא ניגש אלי על מנת להתעניין במצלמה. להיפך, לעתים היא זוכה ללעג קל ("מה זה, הוצאת את הישיקה מהבוידעם?")...
  • שנית, הציוד קל לנשיאה ותופס רק מקום מועט בתיק הגב שלי. עבורי יש בכך יתרון על פני נשיאה של ציוד DSLR.
  • שלישית, איש אינו חושד בי שאני "צלם". לעומת זאת, אדם הנושא מצלמת DSLR במקום ציבורי זוכה לעתים ליחס עוין מצד מאבטחים וכו', אבל גם מצד הציבור. מניסיון.
  • ורביעית, יש בציוד צילום קטן ואיכותי finesse מסויים. אני יודע שזה מגוחך, אבל אני אוהב להרים את המצלמה אל העין ולחשוף בשקט ובמהירות, חשיפה אחת בכל פעם. זה כיף.
מובן שהמצלמה היומיומית שלי מייצגת פשרה. היא איטית יותר מרוב מצלמות הרפלקס, "איכות התמונה" שלה לא משתווה לזו שלהן ואני מגביל את עצמי לעדשות פריים כי הן קטנות ורחבות צמצם (וגם בגלל שהן עוזרות לי לראות, אבל אין לזה קשר למצלמה). אבל זאת פשרה שאני חש נוח לגביה. אינני מצפה שתסכימו אתי, כי הרי כל צלם מגיע בסופו של דבר אל הפשרה האופטימלית שלו. במקרים מסויימים גם אני מוצא את עצמי משתמש ב-DSLR. מטרת הדברים האלה היא לגרות מעט את המחשבה ולהציג מגוון רחב יותר של שיקולים בבחירת ציוד צילום מאשר הניקיון ב-ISO גבוה בלבד. בחירת היצרן של המצלמה הרצינית הראשונה היא החלטה הרת גורל שתשפיע על האבולוציה העתידית של הצלם, כי כיווני ההתפתחות נקבעים על פי מגבלות הציוד ולא על פי החוזקות שלו. העניין הוא שהבוחר לא תמיד בוחן את בחירתו לאורם של כל ההיבטים הרלוונטיים (למשל, החיישנים ימשיכו להשתפר, אבל העדשות לא יקטנו). תחשבו על זה.
.

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

המקום שבו אין חוכמות

לעתים קרובות אני נדרש לשאלה האם יוכל מאן דהוא לשפר את הצילום שלו באמצעות רכישת ציוד יקר מזה שיש ברשותו.
התשובה הקלה, האטומטית לשאלה הזאת היא חיובית. עדשה חדה ו/או מהירה יותר תאפשר קבלת תצלומים חדים בצמצם פתוח יותר ותפחית את הרגישות הנדרשת מן החיישן. עדשה כזאת גם תפחית את הארטיפקטים האופטיים בתמונה ותעניק לה מראה נקי וטבעי יותר. מצלמה יקרה יותר תרחיב את הטווח הדינאמי שעומד לרשות הצלם ותפיק תצלומים בעלי מראה נקי בתנאי תאורה קשים יותר. היא גם תבטיח ששיעור גבוה יותר מן התצלומים יהיו חשופים וממוקדים כראוי.
אלא שבדרך כלל תשובה כזאת תחטיא את כוונת השואל. היא יוצאת מתוך הנחה שהצלם יודע את מלאכתו ומסוגל להפיק מן הכלים שברשותו את כל שהם מסוגלים לתת לו, עד כדי כך שהצטיידות בפריט יקר ואיכותי יותר תביא לשיפור מיידי של התצלומים שאותו צלם יוציא מתחת ידיו. כמעט מיותר לציין שברוב רובם של המקרים זה איננו המצב. לכן, מי ששואל אותי את השאלה הזאת לא מקבל מקבל את התשובה לה ציפה (אחר כך הוא שואל אחרים, שמחזקים את החלטתו לרכוש פריטי ציוד כאלה ואחרים). אילו עמדתי בראש מחלקת השדרוג של משטרת הצילום הייתי קובע מבחני כשירות שכל החפץ לרכוש ציוד חדש מחוייב היה לעמוד בהם. אני יודע שזה נשמע פאשיסטי, אבל נמאס לי להיתקל בצלמים בינוניים המתפארים בציוד צילום שעולה כמו שכר דירה לשנה (עד כאן תרומתי השבועית למחאת יוקר המחיה). אני מרשה לעצמי לכנות אותם צלמים בינוניים רק מפני שהם עצמם מכירים בבינוניות שלהם. אם תעיר לצלם כזה על תמונה שצילם הוא יחייך חיוך מתנצל ויאמר לך שזו רק "תמונת מבחן", אבל אם תעיז לבקר את הציוד שלו זה יגמר בדמעות (עיינו גם בדבריו של Mike Johnston כאן). לכל מה שנכתב עד כאן יש כמובן יוצאים מן הכלל. לפעמים אני נתקל בילד בעל עין נהדרת. פעם אפילו מכרתי מצלמה ישנה לילד כזה, תמורת פרוטות.
הפסקה הקודמת לא נפתחה במלים "בדרך כלל" רק בגלל זהירות יתרה מהכללות. יש להן סיבה טובה. למעשה, בתחום גדול של אורכי מוקד מחירו של הציוד הוא הגורם בעל ההשפעה העיקרית על איכות הצילום. הוא חשוב יותר מהטכניקה ואפילו מעינו של הצלם. הכוונה, כמובן, לטלה-פוטו. ב-95% מהמקרים מטרת השימוש באורך מוקד גדול היא בידוד של נושא יחיד מן הסביבה שלו. הבידוד הזה מושג בשני אמצעים: מסגור ודחיסת הרקע. החל באורך מוקד של כ-80 מ"מ אקויוולניטיים הפרספקטיבה הליניארית מפסיקה להיות מעניינת ותשומת ליבו של המתבונן מוקדשת במלואה לנושא התצלום, שהוא האובייקט החד ביותר בשטח הפריים. למעשה ההבדלים בחדות בין הנושא והרקע שמלפניו ומאחוריו הם הגורם העיקרי לפופולאריות של תצלומי טלה-פוטו. ככל שעדשת טלה-פוטו תפיק תיאור חד יותר של האזור הממוקד, וככל שתפיק תיאור חד פחות של האזורים הבלתי-ממוקדים, כך היא תיחשב איכותית יותר. אם כן, עדשת הטלה-פוטו האידיאלית תהיה משובחת מבחינה אופטית, רחבת צמצם ובעלת אורך מוקד גדול ככל שהגודל, המשקל והשיקול הכלכלי של היצרן (עלות היצור לעומת הביקוש) מאפשרים. כמעט באותה מידה, גם למצלמה משוכללת יהיה יתרון בהפקת תצלומי טלה-פוטו על פני מצלמה פשוטה יותר. הדבר נוגע פחות לרמת הפירוט של התמונה (אלא אם הקומפוזיציה כוללת "מרווח קרופ") ויותר למנגנון המיקוד האוטומטי. אם יש יתרון אמיתי למצלמות יקרות הריהו כושרן לעקוב אחר אובייקטים הנמצאים בתנועה ולמקד אותם במהירות. שני אלה באים לידי ביטוי מירבי באורכי מוקד גדולים.
ומה בדבר כישוריו של הצלם? במרבית המקרים, הפעולה הנדרשת מצד הצלם בצילום טלה-פוטו מצטמצמת למסגור הנושא. כל יתר הפעולות הטכניות הכרוכות בצילום - אחיזה יציבה (חצובה), מיקוד ועקיבה (מצלמה ועדשה), מדידת האור (מצלמה) וחשיפה ברגע הנכון (מצלמה, ע"י חשיפה רציפה) - נעשות באמצעות הציוד. מטבע הדברים הצלם מרוחק ממוקד ההתרחשות ולכן המעורבות שלו בסצנה איננה רלוונטית (שימוש בטלה-פוטו נפוץ במקרים בהם הצלם יפריע להתרחשות אם יתקרב). אז מה הפלא ששלב הטלה-פוטו הוא שלב אבולוציוני שקשה כל כך להיגמל ממנו? זהו סוג הצילום היחיד שבו כל מה שנדרש על מנת לשפר את התוצאות המושגות, ואפילו באורח דרמטי, הוא ציוד יקר יותר.
.

יום שישי, 12 באוגוסט 2011

24

עשרים וארבעה מגה-פיקסלים? עצוב. לא תימצא עדשה שתפיק את המיטב מחיישן כזה. נו, לפחות זה יהרוג אחת ולתמיד את המרוץ המטורף הזה.
.

יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

קיטש מעודן


.

עקרון הטובמספיק

אילו תכונות טכניות הצילום שלכם דורש? שימו לב שלא שאלתי מה אתם רוצים שהציוד שלכם יאפשר. שאלתי למה אתם זקוקים. ההבדל בין הרצון לבין הצורך לא תמיד מובן, אולי בגלל הפסיכולוגיה שמעורבת בסוגיה הזאת. התשובה לשאלה "מה אני רוצה" מושפעת מן התשובות לשאלות הבאות:
  • מה מוצע למכירה בשוק?
  • באיזה ציוד החברים שלי משתמשים?
  • מהו הסטאטוס הנוכחי שלי כצלם? – האם אני צלם מתחיל או מנוסה? האם אני חובב או מתפרנס מצילום? האם אני ואחרים מרוצים מרמת הצילום שלי? וכו'.
  • מהו הסטאטוס העתידי אליו אני חותר? – האם אני רוצה להפוך את התחביב למקצוע בזמן הקרוב? אולי בעתיד הרחוק יותר? האם אני רוצה להתמקד בז'אנר ספציפי? ואולי אין לי שאיפות מיוחדות?
התשובה לשאלה "מה אני רוצה" נקבעת תמיד על פי מדדים יחסיים, שהם בעיקרם סובייקטיביים. היא מושפעת מהערכתו העצמית של הצלם, מנסיונו, מהציוד שבידי חבריו ומהאופן בו הוא רואה את האבולוציה האישית העתידית שלו ביחס לאחרים. כל אלה מביאים אותו לכוון אל נקודה מסויימת על הסקאלה הנמתחת בין הציוד הבסיסי ביותר וזה המקצועי ביותר. אלא שהסקאלה הזאת גם היא ניידת: למשל, השימושיות של ISO1600, שנמצאה לפני מספר שנים בקצה העליון של הסקאלה נמצאת כיום בקצה התחתון שלה.

השאלה "למה אני זקוק" היא לכאורה שאלה קלה יותר. היא מתייחסת לניסיון הקודם של הצלם ולציוד שיש ברשותו. באופן כללי, הצורך נובע מ"כשלים" בציוד הקיים ולכן הוא ספציפי, עומד בזכות עצמו ואובייקטיבי. הצורך מתייחס להווה: לז'אנרים המועדפים על הצלם ולשימושים הנוכחיים שלו בתצלומים שהוא יוצר. שאלות הנוגעות ל"צרכים עתידיים" שייכות כבר לתחום המעורפל של הרצון. היתרון של הבחירה לפי צורך על פני הבחירה לפי הרצון הוא בנחרצות שלה: מרגע שקבעת מה יהיה טוב מספיק לצרכיך, ההבדלים בין פריטי ציוד שעונים על הצרכים מפסיקים להיות רלוונטיים עבורך. לדוגמה, אני אוהב לשתות קפה אספרסו (ללא חלב). לכן, אם ארכוש מכונת אספרסו ביתית ביום מן הימים איכות הקצפת החלב שהמכונה תציע לא תהווה עבורי קריטריון בבחירה. כשמדובר בציוד צילום, בחירה על פי צרכים עשויה לחסוך ממון רב.

אתם ודאי סקרנים לדעת מהם הצרכים שלי בכל מה שקשור בצילום. אז כך:
  • 10 מגה-פיקסלים: הגודל המירבי של ההדפסות שלי הוא 30X40 ס"מ. לשם כך אינני זקוק ליותר מ-10 מגה-פיקסלים. על פי רוב אינני חותך את התמונות ולכן "מרווח קרופ" איננו רלוונטי עבורי.
  • טווח דינאמי: 10 סטופים יאפשרו לי לצלם ללא חשש ברוב מצבי התאורה שאני יכול לחשוב עליהם.
  • ISO1600: מניסיוני, אור קלוש יותר מכזה שמאפשר חשיפה סבירה ברגישות זו (עם עדשה מהירה) הוא אור רע מלכתחילה. אינני זקוק ליותר.
  • אופטיקה ידידותית: אני זקוק לשתיים או שלוש עדשות פריים שלא יפריעו לי בעת החשיפה. אינני רוצה להסתמך על sweet spots. אני זקוק לתמונה נעדרת ארטיפקטים וחדה ב-f/2 ומוכן לשלם עבור אופטיקה מתאימה. מיקוד אוטומטי יכול להיות נחמד, אבל אוכל לחיות בלעדיו.
  • איכות JPEG טובה: אינני רוצה להשחית את זמני בעיבוד קבצי RAW בכל פעם שאני מעתיק את התמונות למחשב.
  • נוחות אחיזה ונשיאה: על המצלמה והעדשה גם יחד לשקול לא פחות מ-600 גרם ולא יותר מ-1500 גרם. לא אוכל לוותר על עינית גדולה ובהירה.
  • ממשק שליטה: פשוט, גמיש ומהיר. אני זקוק לשליטה ישירה ומהירה בצמצם, במהירות התריס, באיזון הלבן, בפיצוי החשיפה ובמיקוד. יתר הפרמטרים של התמונה יכולים להיות קבורים בתפריטים ובתתי-תפריטים.
  • איכות בניה וחומרים: אני זקוק למצלמה ולעדשות ממתכת. אחרת הן יישברו. אני זקוק לציוד שיעבוד גם לאחר שיירטב מעט או יתכסה באבק.
כל שעלי לעשות כעת הוא למצוא את המצלמה הזולה ביותר שתענה על הצרכים האלה ושאפשר יהיה להרכיב עליה עדשות שיעמדו בדרישותי. אלא שאבוי, זה לא קל כפי שזה נראה. אני מוצא את עצמי נאלץ להתפשר על אי-אילו צרכים.
.

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

על כלבים ועכברים

כלב הצילום (photodog) הוא מושג מימי הפילם שהתייחס לצלמים מסוימים. הכוונה לאותם צלמים שחילקו את זמנם בין אור היום בחוץ לחדר החושך באופן שווה. יכולת לזהות כלב צילום על פי פניו הבלתי מגולחים, בגדיו המוכתמים בשאריות מדלל והניחוח הכימי שעלה ממנו. הצלמים האלה היו לפני הכל בעלי מקצוע. הם הכירו את הפרקטיקה של הצילום ושל הפיתוח וההדפסה כמו את כף ידם. המצלמות שבידיהם היו בדרך כלל קופסאות מתכת כבדות בעלות מנגנונים מכאניים מדוייקים ואמינים. העדשות שלהם היו חזקות וכבדות, לעתים רחוקות עדשות זום. הציוד היווה עבורם ארגז כלים שמטרתו להפיק את התצלומים הרצויים. בהיעדר תצוגה מיידית היתה לאמינות הציוד משמעות שקשה לנו להבין כיום. כלב הציוד לא היה בררן. כאשר תנאי האור לא היו טובים הוא תחב אל תוך המצלמה סרט רגיש וגרעיני שהשיג את מהירות התריס הרצויה. מפתח הצמצם של העדשה היה חשוב לו אפילו יותר מאורך המוקד שלה (ממילא שתי העדשות העיקריות שלו היו 50 מ"מ ו-35 מ"מ, שאפשר להחליף ביניהן בקלות יחסית). עדשות זום נחשבו למותרות של צלמי חתונות, שהרבו להשתמש בפלאשים. כלב הצילום היה חשדן בכל מה שקשור לטכנולוגיה. הוא העדיף את המוכר והאמין על פני החדש והמשוכלל. הופעת מצלמות הפלסטיק בעלות המסך האלקטרוני על גבי הפאנל העליון שלהן הכעיסה אותו ממש, שלא לדבר על המיקוד האוטומטי. אמולסיות חדשות שהופיעו מידי שנתיים-שלוש לא ריגשו אותו. נדרשה לו תקופת הסתגלות אפילו למצבי החשיפה החצי-אוטומטיים. כלב הצילום לא התעניין באמנות. הוא ידע אמנם להעריך תצלום טוב, אבל ההיבטים שעניינו אותו באמת היו קשורים להדפסה יותר מאשר לביטוי האישי של הצלם. זו הסיבה לכך שהוא מעולם לא התרועע עם ארטיסטים.
עכבר הצילום הוא טיפוס שונה לחלוטין. זהו צלם בעל נטיה טכנולוגית שנמצא ברדיפה מתמדת אחר השכלולים האחרונים. הוא פורח בעידן הדיגיטלי ואינו יכול לדמיין את החיים ללא תצוגה מיידית של התמונה, היסטוגרמות ופוטושופ. לדידו המצלמה היא מוצר מתכלה שיש להחליפו מידי שנה או שנתיים. הוא מאמין ביכולתה של האלקטרוניקה לכפר על עוונותיהם של הצלם ושל האופטיקה. לכן הסיסמה שלו היא "more is better". עכבר הצילום בוחן את התצלומים שלו ושל אחרים על גבי מסכי מחשב מכוילים, תמיד בהגדלה ל-100%. אמנות איננה מדברת אליו, אבל הוא מאמין באסתטיקה. לא סתם באסתטיקה, אלא ב"מראה החדש", המעובד והדרמטי יותר מהמציאות.
במובן מסוים עכבר הצילום הוא גלגולו של כלב הצילום. שניהם רואים בתצלום תוצר של תהליך ארוך ומורכב. למרות זאת, שניהם אינם מחשיבים עצמם לאמנים. במובנים אחרים, השניים הם הפכים גמורים. כלב הצילום מחשיב את הצדדים המכאניים והאופטיים של הציוד. עכבר הצילום מחשיב את החיישן ואת העיבוד הדיגיטלי. כלב הצילום איננו אוהב טכנולוגיה בעוד עכבר הצילום נושם אותה. כלבי הצילום התמעטו מאד לאחר המהפכה הדיגיטלית. הסיבות לכך רבות: עליונותה של הטכנולוגיה הדיגיטלית על פני טכנולוגיית הפילם הוכחה באופן החלטי, והדבר מתבטא לא רק בנוחות ובקלות השימוש במצלמה אלא גם באיכות הטכנית של התצלום, היקרה לליבו של כלב הצילום. בנוסף, קרנה של ההדפסה ירדה פלאים. רק תצלומים מעטים זוכים להיות מודפסים כיום ושוב אין צורך במיומנויות חדר החושך על מנת להפיק הדפסים מעולים. ולבסוף, התפיסה על פיה המצלמה היא מוצר צריכה אלקטרוני מתכלה מן המניין ניצחה.
למרות הכל יש בגישתו לחיים של כלב הצילום מרכיב שנשאר רלוונטי גם כיום: המיומנות. הציוד החדיש מגיש לצלם את האפשרות לדייק במיקוד, בחשיפה ואפילו בתפיסת הרגע על מגש של כסף. כל מה שנדרש ממנו הוא לכוון את העדשה אל הנושא וללחוץ על המחשף. התוצאה הטכנית המעולה כמעט מובטחת. אלא שתצלום טוב הוא יותר מאשר קובץ חד ונקי שמכיל את כל הטווח הטונאלי של הסצנה המצולמת. גם לצלם יש תפקיד: עליו להחליט כיצד לבטא תנועה של אובייקטים בסצנה (האם למרוח אותה או להקפיא אותה?), כיצד להתייחס למחסור באור (האם להפעיל את המבזק, להתפשר על עומק השדה, להסתכן בחדות לקויה או אולי להתפשר על הניקיון מרעש דיגיטלי?), כיצד להתייחס ל"הפרעות" ברקע (להחשיך אותן באמצעות שימוש בפלאש, להרחיק אותן ע"י שימוש באורך מוקד רחב יותר, לטשטש אותן באמצעות צמצם פתוח יותר, לכלול אותן בפריים כפי שהן או אולי לוותר על התצלום מלכתחילה?) וכיצד להתגבר על קונטרסט גבוה (האם ליצור HDR, "לשרוף" את הבהירים או להחשיך את הכהים?). אלה הן החלטות אנושיות שמכונה, משוכללת ו"אינטליגנטית" ככל שתהיה, תתקשה להתמודד איתן ביחס לסצנה הספציפית מולה ניצב הצלם. כל ההחלטות האלה דורשות חשיבה ומיומנות, שתי תכונות שכלב הצילום מצטיין בהן. הטכנולוגיה היא דבר נפלא, אבל אל לנו להשתעבד לה. אנחנו חכמים ומנוסים ממנה ועליה לפנות לנו את הדרך בצייתנות אם נרצה בכך.

.

יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

שאלון: סגנון צילומי

השאלון הבא ארוך ודורש מעט מחשבה, אבל אני משוכנע שהתוצאות שלו יהיו מעניינות. אשמח אם תקדישו לו כמה דקות.

תודה על שיתוף הפעולה. לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בתוצאות שלו. בעוד מספר ימים אעלה לבלוג סטטיסטיקה נרחבת יותר.
.

יום שני, 8 באוגוסט 2011

מצלמות העתיד

המצלמה הדיגיטלית המסחרית הראשונה, ה-Mavica מתוצרת חברת סוני, יצאה לשוק כבר בשנת 1981. עם זאת, חלפו עוד שני עשורים עד שהמצלמה הדיגיטלית קנתה לה מקום של קבע בשוק הצילום המסחרי. בעשר השנים שחלפו מאז חלה התקדמות מטאורית בטכנולוגיית הצילום הדיגיטלי. נראה שכעת הוא זמן טוב לבחון מה הניע את ההתפתחות הטכנולוגית ואילו מגמות צפויות בצילום הדיגיטלי בעשור הקרוב. אינני מומחה לאופטיקה, לאלקטרוניקה או לפיזיקה ולכן הדברים שבהמשך הרשימה מוטלים בספק בבסיסם, אבל אפשר להגיע למשהו גם בעזרת שכל ישר. הנה:

רזולוציית החיישן
במשך העשור הראשון של הצילום הדיגיטלי היווה מניין המגה-פיקסלים כוח מניע עיקרי לתחרות בין היצרנים. סיבה אחת לכך היא הקלות היחסית שבה ניתן להבין את המדד הזה: ככל שהחיישן מכיל יותר פיקסלים כך התמונה תהיה ריאליסטית יותר (זו לפחות הסברה הנפוצה). סיבה אחרת, עמוקה יותר, היא התפיסה שהיתה נפוצה במחצית הראשונה של העשור הקודם לפיה הטכנולוגיה הדיגיטלית לא תצליח להשתוות לאמולסיית הכסף ברמת הפירוט של התמונה המודפסת. בכל אופן, נראה שהטכנולוגיה קרובה מאד לנקודה שבה כושר ההפרדה האופטי יגביל את מידת הפירוט של התמונה גם בחיישנים גדולים יחסית (זה כבר קרה בחיישני ה-4/3 ועד סוף השנה – גם ב-APS-C). מגבלה זו תביא לכך שמירוץ המגה-פיקסלים ייפסק כבר בשנה הקרובה, למעט בחיישנים הגדולים מאד שם תגיע התחרות לקיצה רק בעוד שנתיים או שלוש. כיוון התפתחות מעניין הוא החיישן הרב-שכבתי שמאפשר פירוט מוגבר מבלי להגדיל את רזולוציית החיישן. הטכנולוגיה הזאת כבר נמצאת בשימוש מסחרי מזה זמן מה, אבל לעת עתה היא סובלת ממספר "מחלות ילדות" שמונעות את כניסתה לזרם המרכזי של התעשיה. סביר להניח שבמהלך חמש השנים הקרובות יצרנים נוספים יאמצו את הרעיון הזה.

הרגישות לאור
ההתפתחות המהירה של טכנולוגיית החיישן מוצאת את ביטויה יותר מכל בהגברת הרגישות לאור. בקצב הנוכחי, הרגישות לאור מוכפלת מידי שנתיים בערך. החיישנים החדשים מצליחים להפיק תמונות ראויות בערכי רגישות שנחשבו דמיוניים רק לפני חמש שנים. נראה כי הגבול התיאורטי של הרגישות לאור גדול בערך פי 10 (שלושה סטופים ועוד קצת) מזו שהושגה בחיישנים המתקדמים ביותר ב-2010. יחד עם זאת, סביר להניח שקצב ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הזה יואט במידת מה בשנים הקרובות, כך שהרגישות לאור של החיישנים המסחריים תוכפל מידי 3-4 שנים ולא מידי שנתיים. שינוי רדיקלי בארכיטקטורת החיישנים (למשל מעבר לחיישנים רב-שכבתיים) צפוי להאט את ההתפתחות עוד יותר.

הטווח הדינאמי
בניגוד לרזולוציית החיישנים ולרגישות שלהם לאור, הטווח הדינאמי שלהם לא השתנה באורח דרמטי בעשר השנים האחרונות. הטווח הדינאמי תלוי בעיקר בשטח החיישן ופחות בתכונות החשמליות שלו, אם כי הגדלת הרזולוציה מקטינה אותו בגלל הקטנת השטח המוחלט המוקצה לקליטת אור (סיליקון חשוף). התגובה הליניארית של הסיליקון לאור מעמידה את החיישן הדיגיטלי בחיסרון מובהק מול הפילם בכל הקשור לטווח הדינאמי ולכן זהו מועמד טוב להחלפת הרזולוציה ככוח מניע עיקרי לתחרות בין היצרנים. הגדלת הטווח הדינאמי של החיישנים באורח ניכר תדרוש שינויים מפליגים בארכיטקטורת קליטת האור של המצלמה. באופן עקרוני, ניתן להשיג זאת באמצעות ריבוי חיישנים או באמצעות החדרת חומרים פוטוסנסיטיביים נוספים לחיישן, מלבד סיליקון (למשל פוטוסנסיטייזרים אורגניים). לדעתי הרחבה משמעותית של הטווח הדינאמי תופיע בחיישנים המסחריים רק בעוד 5-10 שנים, אם כי שיפור קל צפוי עוד לפני כן.

ארגונומיה, צורה וממשק
העשור הראשון של הצילום הדיגיטלי התאפיין בשמרנות רבה בכל מה שקשור למבנה הבסיסי של המצלמה. למעשה, התקבעו בו שלוש צורות עיקריות בלבד: ה-DSLR, מצלמת הכיס ומצלמת הטלפון הסלולארי. שתי הצורות הראשונות הן במידה רבה שריד מימי הפילם: מצלמת הכיס, המיועדת לשימוש אוטומטי, היא בעיקרה קופסה בגודל של קוביית סבון המצויידת באמצעי לצפיה מוקדמת, בעדשה קטנה ובמבזק. ה-DSLR הוא מצלמת רפלקס שתיבת המראה מכתיבה את המבנה שלה ואת אופן השימוש בה. רק בשלהי העשור הופיעו כמה מצלמות שונות, וגם הן לא הציעו מהפכה מחשבתית. טכנולוגיית ה-EVIL, שמאפשרת גמישות פונקציונאלית דומה לזו של מצלמות ה-DSLR תוך ניתוק הקשר הפיזי בין הצפיה המוקדמת למנגנון האופטי העיקרי, מציעה שינוי אמיתי באופן הפעלת המצלמה. ראשית, היא מאפשרת הקטנה ניכרת של המצלמה ושל העדשות מבלי להתפשר (בתאוריה) על האיכות הטכנית של התמונה המתקבלת. שנית, היא מאפשרת הסטה של העינית מן המסלול האופטי שבין העדשה והחיישן. אפשר לתכנן מצלמות בהן העינית ממוקמת בפינת הפאנל האחורי, מצלמות בהן העינית ניתנת לניתוק מגוף המצלמה ואף מצלמות בהן העינית מרוחקת מן המצלמה ומוזנת באמצעות קשר חוטי או אפילו אלחוטי. שלישית, היא מאפשרת שינוי רדיקלי במבנה המצלמה שיתאים אותה לשימושים ספציפיים (למשל מסרטת וידאו). ורביעית, האלגוריתם של המיקוד האוטומטי מאפשר קבלת מיקוד מדויק יותר מאשר במצלמת DSLR מקבילה. ההתפתחות המהירה של טכנולוגיית ה-EVIL תגרום להכחדה כמעט מוחלטת של מצלמת הרפלקס תוך 7-10 שנים. זאת רק שאלה של זמן. מצד שני, מצלמות הטלפון הסלולארי יביאו להכחדה כמעט מוחלטת של מצלמות הכיס. המצלמות הקומפקטיות שישרדו יהיו מצלמות נישה בעלות פונקציונאליות ייחודית, מצלמות המצוידות בעדשות בעלות טווח אורכי מוקד גדול במיוחד ומצלמות בעלות חיישנים גדולים יחסית שיציעו יתרון אמיתי באיכות הטכנית של התמונה.

האופטיקה
למרבה הצער, כאן לא צפויות התפתחויות דרמטיות. העדשות ימשיכו להיבנות מצינורות ממולאים בזכוכית מלוטשת. ציפויים חדשים יפחיתו אולי עוד יותר את החזרי האור, אלגוריתמים ומנועים חדשים יזרזו עוד יותר את המיקוד האוטומטי ותהליכים מדויקים יותר לטיפול בזכוכית יסייעו בהקטנת-מה של אורכן ומשקלן של מקצת העדשות. אבל בסופו של דבר, עדשה שנבנתה לפני חמישים שנה לא תיפול בהרבה באיכות התמונה שתציע מאחותה החדשה.

מסקנות
  • מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 לא תהיה מצלמת DSLR. סביר להניח שבעוד עשור יוצעו למכירה בשוק מספר קטן של דגמי DSLR, כולם בעלי חיישן 35 מ"מ ורזולוציית חיישן שתנוע סביב 50 מגה-פיקסלים. המצלמות האלה יהיו יקרות מאד והשוק שלהן יהיה קטן למדי - הרבה יותר קטן מכפי שהוא כיום.
  • מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 תהיה "מצלמת מערכת", כלומר תתמוך בהחלפת עדשות. העדשות האלה יהיו קטנות וקלות מהעדשות המקבילות להן הנפוצות כיום, אבל ההבדלים לא יהיו דרמטיים. המצלמה הזאת תאפשר לעדשות הנוכחיות לתפקד באופן מלא, אם כי המיקוד האוטומטי של אלה החדשות יהיה מהיר ומדויק יותר.
  • מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 תוצע במגוון צורות וגדלים. הגירסה הפופולארית ביותר עשויה להיות משהו שקרוב בגודלו ובצורתו למצלמות הרפלקס של שנות ה-80, אבל בין המוצרים יהיו כמה רדיקליים למדי (למשל מצלמה דמויית פנס ראש שמערכת הצפיה שלה מותקנת בהתקן דמוי משקפיים).
  • מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 תתאפיין בתמונה נקיה מרעש ב-ISO12,000 לערך ובטווח דינאמי של כ-12 סטופים (ברגישות הבסיסית). רזולוציית החיישן תהיה דומה למה שמקובל כיום, אבל מידת הפירוט תגדל במידה משמעותית.
  • מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 תצלם וידאו ברזולוציה ובמהירות גבוהות. ניתן יהיה לערוך את רצף הוידאו ולבחור מתוכו פריימים שיהיו מותאמים להצגה ולהדפסה גדולה. עקב משאבי הזמן הכרוכים בעריכה כזאת, התכונה הזאת תשמש בעיקר צלמי עיתונות וספורט.
  • תצלומים תלת-מימדיים, תצלומי פנורמה ושאר גימיקים יישארו בגדר גימיקים.
  • היצירתיות והראיה הצילומית יישארו בגדר יסודות גולמיים שאין להם תחליף.
האם כך תיראה המצלמה המתקדמת של העתיד?
.
Google Analytics Alternative