יום שישי, 28 באוקטובר 2011

התגעגעתי

עד כמה צריך תצלום לשקף את המציאות? זאת אחת השאלות הערטילאיות ביותר שאני יכול לחשוב עליהן.
מבחינת התוכן - התצלומים האהובים עלי הם כאלה שבהם המניפולציה היא מינימלית. לא רק לאחר החשיפה אלא גם לפניה. Mike Johnston מכנה את זה צילום 'נטורליסטי'. זה לא סגנון, אלא מין הלך רוח. יש בו ענווה, שמחה, פשטות-לכאורה. להציג את הדברים כמו שהם כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים. להשתמש ב-objet trouvé על מנת לומר משהו. לדעתי זהו כוחו הגדול ביותר של הצילום.
מבחינה צורנית - התצלומים האהובים עלי מקבלים על עצמם את מגבלות המדיום. במקרים רבים המגבלות האלה דווקא מרחיקות את התוצאה מן המציאות. מריחת תנועה, חוסר חדות שנובע מעומק שדה מוגבל, גרעיניות, "לוחות צבעים" - כל אלה מאפיינים את הכלים הצילומיים. אנחנו לא רואים כך את העולם. אבל לדעתי אין צורך להילחם בהם. אלה הטעם והריח של המדיום.

להעדפות האלה יש קשר לכלים שאני מעדיף להשתמש בהם:
  • אורך מוקד - נורמלי. זוויות רחבות נוטות להדגיש את הפרספקטיבה הליניארית וליצור תצלומים דרמטיים ומעוותים. טלה-פוטו נוטה לבודד את הנושא ולנתק אותו מן ההקשר המרחבי שלו. לעומת זאת, אורכי מוקד של 40-50 מ"מ מדמים את שדה הראיה הטבעי ולכן הם מאוזנים (גם אם משעממים במקצת).
  • עדשה - פריים. האפשרות לשנות את אורך המוקד עלולה להסיח את הדעת מבחירת הקומפוזיציה ועיתוי החשיפה.
  • מדיום - פילם. יש לו טעם וריח שחסרו לי מאז שעברתי לצלם במצלמות דיגיטליות ואפילו לא הבחנתי בכך. התחושה הכימית שלו, החום שעולה ממנו והמעברים הטונאליים העדינים. אין בכך כדי להניא אותי משימוש במצלמה דיגיטלית. מובן שלא. רוב רובו של הצילום שלי ימשיך להיות כזה: הוא נוח יותר, מהיר יותר, גמיש יותר, זול יותר (בתיאוריה) וקל יותר. אבל לפעמים אין לי עניין ב'יותר'. התגעגעתי.
.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Google Analytics Alternative