יום שלישי, 3 ביולי 2012

יצירה או תיעוד של יצירה?

פעם השתתפתי בסדנת "תאורה מעשית". דוגמנית יפיפיה נשענה על חומה נמוכה, מוקפת בפלאשים, מטריות ואביזרי תאורה נוספים. מאחוריה שקעה לה השמש לתוך הים הכהה בצבעי כתום, ורוד, זהב ותכלת. הרכבתי על המצלמה שלי אחד מאותם משדרי רדיו שמפעילים את הפלאשים ברגע הלחיצה על המחשף. קונפיגורציית התאורה נקבעה מראש, הדוגמנית היתה מנוסה והחליפה פוזות באופן תדיר על פי בקשת הצלמים ושקיעת השמש דאגה לכל השאר. כל שנדרש ממני היה לכוון וללחוץ על המחשף. התצלומים שהתקבלו, מיותר לציין, הצטיינו באיכות לעילא ולעילא. כל אחד מהם היה ראוי להתפרסם בירחוני האופנה האיכותיים ביותר. הבעיה היחידה היתה זאת: לא נהניתי. לא חשתי שאני יוצר משהו. חשתי שאני מתעד יצירה שכבר הושלמה.
כל שף מתחיל מכיר את הביטוי הצרפתי "mise en place", כלומר "להניח במקום". הכוונה לתהליך ההכנה של החומרים והכלים שישתתפו בהתקנתו של תבשיל כזה או אחר. טבח מנוסה ומסודר יכין הכל מבעוד מועד: יקצוץ את הבצל, יטחן את האגוזים, יחתוך את נתח הבשר, ישקול את החמאה, יבחר את התבלינים, יכין את המחבתות ויפעיל את התנורים. כל פריט יונח במקומו על משטח העבודה על פי סדר הפעולות הצפוי בשעת הכנת אותו תבשיל. הכנה טובה מראש תבטיח לא רק יעילות בעבודה וניצול מיטבי של משטח העבודה אלא גם את הצלחתו של התבשיל. אף אחד מן המרכיבים לא ישכח וכל אחד מהם יורכב בתבשיל בזמן הנכון לו. הקפדה על mise en place תבטיח גם שטעמו של התבשיל, הניחוח שלו ומראהו ישארו קבועים בין הכנה להכנה. בדיוק על פי המתכון.
שיטת mise on place רלוונטית גם בצילום. רוב רובו של הצילום המסחרי עובד כך. על הצלם לתכנן ולסדר את הסצנה לפני הצילום. אחר כך עליו לצלם מספר תצלומי ניסיון כדי לוודא שהתאורה מותקנת כראוי, שחישוב החשיפה נכון ושעומק השדה מספיק. רק לאחר מכן הוא יכול להתפנות להפקת העבודה עצמה. התהליך הזה לוגי, מסודר ויעיל. הוא מבטיח את התוצאה הרצויה. מצד שני, צלם שעובד כך פוסח על שני מאפיינים חשובים של המדיום הצילומי: המיידיות ומרכיב ההפתעה. שתי התכונות האלה של הצילום קשורות זו בזו. בלעדיהן אין האוטוריטה של הצלם – כיוצר – באה לידי ביטוי. באותה סדנה המוזכרת למעלה לא היה צורך בצלם. הפעולה היחידה שנדרשה ממני היתה לחיצה על כפתור המחשף, פעולה שכל אחד יכול להשלים בהצלחה. לא תרמתי דבר להצלחת התצלומים. לא נאלצתי לחשוב, לא נדרשתי לחוש משהו ולא הבאתי לידי ביטוי את הראיה הסגולית שלי. הכל היה מושלם. קל מדי.

אני מרבה להזכיר כאן את ערכן של מגבלות בצילום (ובאמנות בכלל). נכון, במקרים רבים הן יגרמו לכך שהתצלומים שיופקו יהיו "טובים" פחות מאשר הם יכולים להיות. מצד שני, המגבלות מחלצות את התהליך היצירתי מקפאונו. הצלם, משעה שניצב לפניו אתגר הקורא לפתרון, מאמץ חשיבה המצאתית, מקורית ויצירתית. הוא נעשה דרוך יותר לסצנה שלפניו, מעורב יותר בממשק שבין האצבע והמחשף. חושיו מתחדדים. אינני יודע כיצד זה עובד, מהו אותו מתג נפשי שנדרך, אבל זה עובד. לפחות במקרה שלי. ככל שהכלים העומדים לרשותי "חכמים" יותר כך אני יכול להרשות לעצמי להיות טיפש יותר. אני סומך על המצלמה שתראה, תרגיש ותחשוב במקומי. אלא שהיא אינה מיטיבה לעשות זאת. היא לא יותר ממכונה. לכן אני נמשך אל אזורי הדימדומים בהם היא מגלה את חולשותיה. לכן אני סולד מזום ולאחרונה גם ממיקוד אוטומטי. לכן, כששואלים אותי, אני עומד על דעתי שהמצלמה לא חשובה. בכלל לא חשובה.

Photograph: Helmut Newton, from Sumo
 .

7 תגובות:

  1. אתה יכול להיות יצירתי עם הכלים המוגבלים שברשותך, באותה מידה שבה תוכל להיות יצירתי בהפעלת ציוד "מתוחכם" יותר.
    אני יכול לקחת את הקביעה שלך יותר רחוק ולטעון שמי שמצלם בכלל, הוא אדם לא יצירתי, כי למה להפעיל מצלמה מתוחכמת אם באותה מידה יכולת לתאר את המתרחש בעזרת טקסט, (וקצת יצירתיות)

    השבמחק
    תשובות
    1. ניסיוני שונה. כדי להיות יצירתי אני זקוק למגבלות. ואני לא היחיד.

      מחק
  2. אנונימי3.7.2012, 23:41

    שאול, בלי להעליב כנראה שאתה מדבר מחוסר ניסיון בתחום.
    ממליץ לך לראות (עד הסוף!) את הסרטון של Peter Hurley

    http://www.youtube.com/watch?v=j-NKdOMtldM

    תבין כמה קשה לעבוד עם אנשים וכמה SETUP והמצלמה "החכמה" לא רלוונטים (מהווים חלק קטן ביותר) לעבודת הצלם.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה עבור ההמלצה והקישור.
      הזדמן לי לצפות בהרצאה הזאת פעם (לא עד סופה, אפילו לא קרוב) ועלי להודות שלא התרשמתי. רוב הפורטרטים המוצגים במהלך ההרצאה חסרי עומק ומלאכותיים בעיני. ההבעות של המצולמים שטחיות, ריקות. הצורך באינטראקציה בצילום כזה מובן. גם העובדה שסוג הציוד לא משמעותי במיוחד. לא התחברתי כי אינני מצליח להזדהות עם הצורך ליצור תצלומים אינטימיים של זרים. זה מופרך בעיני ונידון לכישלון. אולי משום כך לעולם לא אהיה צלם מסחרי.

      מחק
  3. המצלמה לא חשובה אך עדיין שדרגת אותה כבר פעמיים בשנה האחרונה...

    הבעיה בתיאור שלך שבסדנה, עשו הכל בשבילך. אתה רק באת ולחצת. אבל תחשוב על תהליך היצירה המלא:
    1. מציאת הלוקיישן
    2. הכנתו ובניית הסט
    3. תכנון הקומפוזיציה והסיפור
    4. תכנון התאורה על מנת לקבל את האפקט הרצוי ואת האוירה הרצויה

    לצילום המבויים יש מקום ומקום חשוב באמנות הצילום. זה לא מתאים לכל אחד אבל הוא לא פחות יצירתי ואפילו יותר מצילום אינטואיטיבי, מיידי ובלתי מתוכנן.

    צילום פורטרט על רקע השקיעה זה רק קצה הקרחון. הצילום המסחרי זה הפן הרע של הצילום המבויים כמו שצילום עיתונאי הוא הפן הרע של צילום דוקומנטרי, הצילום המבויים יכול להיות הרבה יותר מורכב מזה. ממליץ לך לבחון את עבודותיה של Julia Blackmon.

    השבמחק
    תשובות
    1. אינני מזלזל בצילום מבוים.
      מטרת הפוסט היתה להעלות את השאלה הבאה: האם צילום כזה הוא יצירה בפני עצמה או שמא הוא תיעוד באמצעות מצלמה של אמנות מסוג שונה? האמנית אליה הפנית יוצרת מיצגים ומתעדת אותם במצלמה. עבודתה מרשימה ומעניינת, אבל החלק היחסי שהצילום תופס בה הוא מזערי. למעשה זו בעייתו של רוב הצילום המבוים (למעט חלק מן הפורטרטים).

      מחק
    2. שאול, מי קבע שמלאכת הצילום מתחילה ומסתיימת בהתעסקות עם המצלמה?
      המצלמה היא רק כלי לתעד את הסצנה שנפרשת מולה. היצירתיות היא בצלם שבונה את הסצנה, בין אם היא אמיתית ורגעית ובין אם היא מבויימת לפרטי פרטים.

      כשבמוחו של צייר עולה רעיון לצייר משהו אז הוא מתיישב ומתחיל ליצור, יש כאלו שיכולים לצייר מהדמיון, יש כאלו שבונים מודלים על מנת לעזור להם להפוך מחשבה ליצירה ויזואלית. כשלצלם עולה רעיון לצלם תמונה כלשהי אז יש צורך לבצע את ההכנות הדרושות לכך וכל התהליך הוא חלק מהיצירה של יצירת התצלום הסופי. צילום זה בסך הכל המדיום שבו האמן בוחר לבטא את הרעיון. באותה מידה הוא יכל לצייר את הסצנה או לפסל אותה או לתאר אותה במילים בשיר או סיפור.

      אנחנו שוב נכנסים כאן לדיון של הגדרות, של "צילום" מול "אמנות" שמבוססת על צילום. לאקט הצילום עצמו אין זכות קיום ללא יצירת האמנות או המסר שבמלאכת התיעוד.

      העובדה שאתה (וגם אני) בוחר לתעד סצנות רגעיות שחולפות לא שונה מלתעד סצנות שמבויימות. צילום זה בראש ובראשונה תיעוד.
      התהליכים שמסביב הם שונים. בעוד שבגישה אחת יש צורך להיות עירניים וליכולת התגובה והתזמון של הצלם יש חשיבות גבוהה, אצל השני יש צורך בדמיון מפותח ותשומת לב לפרטים על מנת להפיק תמונה מבויימת שנראית מספיק טוב.

      תחשוב על קולנוע, האם סרט מד"ב הוא פחות "קולנוע" מסרט דוקומנטרי?
      בקולנוע יש במאי ויש צלם, בצילום הבמאי והצלם הוא אותו אדם (וגם לא תמיד).
      אולי הבעיה היא בכלל בשפה העברית שהמילה "צילום" זה גם פועל וגם שם עצם...

      השאלה שצריכה להשאל היא אחרת לגמרי ומאד פילוסופית - נניח שיום אחד האנושות תעלם ויגיעו לכאן חייזרים שירצו ללמוד עלינו וכל מה שיש להם להתבסס עליו אלו הצילומים ששרדו, כיצד יוכלו להבחין בין מציאות לדמיון בין אוטנטיות לביום?

      מחק

Google Analytics Alternative