יום שלישי, 10 ביולי 2012

האופק הנטוי והסגנון הקוגניטיבי

אף פעם לא הבנתי צלמים שסובלים מאובססיה לקומפוזיציה. באופן אישי אין לי התנגדות לאברי גוף שנחתכים ע"י מסגרת התצלום, לנושאים ממורכזים או לאופק נטוי ולתומי סברתי שאפשר לייחס את הסלידה מן ה"שגיאות" האלה לקפדנות יתרה שמאפיינת מתחילים או לפרפקציוניזם חולני ותו לו. מסתבר שטעיתי.
Herman Witkin, פסיכולוג אמריקני שפעל לפני כחמישים שנה, הבחין בכך שאנשים מסויימים רגישים לגרויים סביבתיים הרבה יותר מאחרים. עד כדי כך הם רגישים שההתמצאות שלהם במרחב נסמכת במידה רבה על הסביבה שלהם. הוא כינה את התופעה field dependence ושרטט קווים לדמותם של תלויי השדה כמו גם לדמותם של עצמאי השדה. הראשונים מעריכים את הנטיה שלהם כלפי האופק באמצעות חוש הראיה בעוד האחרונים משתמשים במנגנון שיווי המשקל שנמצא באוזניהם. תלויי השדה אינם מסוגלים לסבול זוויות שחורגות מ-90 מעלות בין קווים מאוזנים לבין קווים מאונכים. הדבר גורם להם כאב פיזי. כשאדם כזה נכנס לחדר בו תלויה תמונה שנוטה מעט כלפי הרצפה הוא חש צורך עז לגשת וליישר אותה; כשהוא שט על הגלים הוא סובל ממחלת ים; וכשהוא נתקל בתצלום בו קו האופק איננו מקביל למסגרת הוא מפנה את עיניו. מחקרים קושרים את התלות בשדה לתפקודים קוגניטיביים מגוונים כגון כישורי למידה, הנטיה להיעזר במחשבים בפתרון בעיות, הבנה של טקסטים ושל רעיונות מופשטים ואפילו תפקוד מוטורי (בילדים צעירים). עבודתו של Witkin היוותה בסיס לענף שלם של המחקר הפסיכולוגי, הידוע בשם cognitive style.
אחד המבחנים שנועדו לבחון האם אדם הוא field dependent או שמא הוא field independent מכונה Rod and Frame test (מבחן המקל והמסגרת): אותו אדם מוכנס לחדר חשוך ועל מסך הנמצא מול עיניו הוא רואה מסגרת מוארת ובתוכה קו, מואר גם הוא. המסגרת נוטה בזווית קלה כלפי הגרוויטציה והמקל נוטה בזווית קלה כלפי המסגרת. הנה כך:


כעת מתבקש הנבחן לסובב את המקל (באמצעות ג'ויסטיק שנמצא בידו) עד שיהיה מאונך ביחס לרצפת החדר. אם הנבחן תלוי שדה הוא יביא את המקל למצב בו הציר שלו יהיה מאונך לבסיס המסגרת. כך:


לחילופין, אם התמזל מזלו של הנבחן והוא משתייך לקבוצת עצמאי השדה הוא יביא את המקל למצב בו צירו יהיה מאונך לקרום כדור הארץ. כך:


מסתבר שכמחצית מן האוכלוסיה היא תלויית שדה, הרבה יותר מכפי שהייתי משער (אם אתם תלויי שדה, מן הסתם הייתם משערים שחלקה של הקבוצה הזאת באוכלוסיה גדול בהרבה. זה רק מראה עד כמה אנחנו אובייקטיביים).

אחד הכלים שאני משתמש בהם לעתים קרובות בצילום שלי הוא דיס-אוריינטציה מכוונת. צילום מנקודת השקפה גבוהה באמצעות עדשה רחבה גורם לחוסר פרופורציה בין פרטים קרובים ורחוקים שמבלבל את המתבונן ומשהה את תהליך סריקת התמונה שלו. קווים אלכסוניים או עקלקלים אשר חוצים את הרובד התמאטי של הקומפוזיציה מחלישים את ההתמצאות המרחבית עוד יותר. 



הטיית האופק היא כלי שמשמש אותי כדי להכניס בתצלומים תחושה דינאמית. הקו האלכסוני הדומיננטי שמתקבל מערער את היציבות של הקומפוזיציה ומוסיף לה מימד של כיווניות ושל זרימה.


מסתבר שהתצלומים למעלה עלולים לגרום סחרחורת, כאב ראש ותחושת חוסר נוחות ניכרת במחצית מן המתבוננים. הם לעולם לא יתלו תצלום כזה בביתם. האם גם אתם משתייכים לקבוצה הזאת?
.

6 תגובות:

  1. לא יודע לאיזו קבוצה אני שייך, בצילום אופק נטוי יכול להפריע לי ויכול שלא, זה תלוי בתוכן הצילום.
    אם היו מכניסים אותי לאותו מבחן מתואר, סביר להניח שלפני שהייתי מתחיל הייתי שואל אם להביא אותו מאונך למסגרת או לכדה"א. אם לא היה ניתן לשאול אז כנראה שהייתי מיישר לפי כדה"א, אולי הרגל מגונה עוד משיעורי מתמטיקה שאנך יורד ישר לכדה"א...

    הצילום האחרון שהעלת כאן הוא מעניין מהבחינה הזאת כי גם מי שעשוי לסבול ממנה עלול למצוא עוגן בגבעה השטוחה המרוחקת בצד שמאל והיא נותנת תחושה שבעצם התמונה מיושרת והזוית של הכביש נוצרה מצילום בזוית רחבה ועיקול הכביש., אני חושב שאם היית מיישר אותה לפי הכביש אז היא הייתה מרגישה עקומה.

    תבדוק בעוד צילומים "עקומים" שלך אם קיים עוגן שכזה, יכול להיות שאתה בכלל נמצא בקבוצה השניה לעומת זאת שאתה חושב שאתה משתייך אליה...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה. אבחנה מעניינת. האמת היא שאני מתקשה לשמור על אופק מאוזן. למעשה הפסקתי לנסות.

      מחק
  2. הנה עוד מאמר שיעניין אותך ריצרד לונג בחר להוליך את הצופים לקווים שהוא רוצה שיילכן בהם - אחריו
    http://blog.art21.org/2012/05/30/long-walk/
    הבלוג שלך מאד מעניין ואני מאד נהנית לעיין בו
    תודה
    גלה

    השבמחק
  3. מי אני ומה אני..חשבתי שליישר תמונה עקומה זו הפרעה קשה אבל כעת אני מבין שאם להרבה אנשים יש בעיה.. אז זו לא בעיה אלא תכונה.. התמונות מדהימות וזהו

    השבמחק

Google Analytics Alternative