ניתוח תמונה

Elliott Erwitt, East Hampton, New York, 1983

זהו תצלום עמוס לעייפה בפרטים ובמשמעות. תשומת הלב שלנו מופנית מיד אל ישבנה החשוף של העלמה בקדמת הסצנה. מבטנו נמשך לאורך הירך והשוק ואז, כשהוא מגיע אל רצפת העץ, אנחנו מביטים ימינה - והנה עוד ישבן אחד. ועוד אחד ועוד אחד: הפריים זרוע בישבנים. מבטנו מתרחק מעט, מנסה להפיק מכל הישבנים האלה משמעות ורק אז אנחנו רואים את האשה הנשענת אל רצועת בד שחור, לבושה מכף רגל ועד צוואר. רק אז אנחנו מבחינים בכני הציור שעומדים לפני כל גו חשוף ובריכוז של הגיבורים בבדים שלפניהם. כל התהליך הזה נמשך שניה או שתיים, אבל בלעדיו ספק אם היינו נהנים מן התצלום הזה באותו אופן.

Erwitt, צלם מגנום, מרבה להכניס הומור אבסורדי מן הסוג הזה לעבודתו. ההומור שלו אינטלקטואלי מאד. הוא עושה שימוש באמצעים רטוריים "מילוליים" כמו דימוי, מטאפורה ופרדוקס ומסתמך על נסיון החיים של המתבונן. בתצלום הספציפי הזה הריבוי מקבל תפקיד משמעותי: הציירים הערומים פרושים על מלוא רוחב הפריים וישבניהם תופסים את מירב תשומת הלב. עוזרת לכך העובדה שכולם מרוכזים בפס צר במחצית גובה הפריים. מעבר למימד האבסורדי וההומוריסטי של הסיטואציה, אי אפשר להתחמק מן התחושה שיש כאן התרסה. חמשת העכוזים המופנים לעברנו הם יותר ממשחק שובב. זו פרובוקציה. התצלום הזה מעורר אותנו. כאילו קיבלנו סטירת לחי. Erwitt כועס. מהו הדבר שהכעיס אותו? אולי זה היה השינוי התרבותי שחל במערב (ובמיוחד בארצות הברית) בראשית שנות השמונים עם עלייתה של השמרנות החדשה, אולי משבר בחייו האישיים או המקצועיים (הוא לא פרסם עבודה חשובה כלשהי בין 1978 ו-1988). אולי משהו אחר. בכל אופן, יש מידה הגונה של מרירות בצחוק שעולה מן התצלום הזה.

.